נ.מ תומאס
אני פוקח את עיני בבית, לא זוכר מה היה אתמול, אני מביט בשעון והשעה תשע וחצי בבוקר, אני מאחר.
אני מלביש על עצמי טי שרט שחור גינס קרעים אני מניח על עצמי את התיק ברישול ואני יוצא.
אני מגיע לבית הספר באיחור, אני מזייף את חתימת אימי על אישור ואני נכנס לשיעור, נזכר שבשעה עשר יש לי שיחה עם המנהל, שוב.
השיעור מתמשך והצלצול הגואל מגיע.
אני סוחב את עצמי לחדר המנהל ומחכה עד שדלת חדרו נפתחת והאדם המבוגר מופיע מולי.
אני נכנס מתיישב על כיסאו ומניח את תיקי על הכיסא.
"אז, מר. תומאס", המנהל פוצח ומסדר את משקפיו על גשר אפיו,
"אתה כבר בכיתה יב', שנת הבגרויות". הוא אומר קוטע את דבריו ונועץ את מבטו בי,
"אוקי.", אני אומר מגלגל את עיני מנסה להראות לו את עמדתי בנושא.
"הציונים שלך טובים תומאס, אבל בשביל להשלים את תעודת הבגרות חסרות לך המון שעות התנדבות.
אני רוצה שתבין שסך הכל ברצוני לעזור לך, אז אני מציע לך הצעה חלופית", הוא אומר את דבריו ומקבל את הקשבתי,
"אני מקשיב", אני אומר, נאנח, ומשעין את כובד גופי על משענת הכיסא.
"קלייד בראון.
הילד החדש בכיתה י' בסביבות מטר שבעים עינים ירוקות, תלמיד ממוצא שהתקבל לפה עם מלגה.
יש לו עבר לא פשוט, הוא עבר לפה בערך לפני שלושה חודשים, ועכשיו הוא צריך להתחיל הכל ממהתחלה", צמצמתי את עיני נזכר באותו הילד מהקפיטריה, וחיוך חמק משפתי.
"בעיקרון עליך לעזור לו בחודשיים הראשונים של תחילת הלימודים, וזכור, אני אומר לך מראש, זאת לא תהיה מטלה קלה בכלל.
אתה צריך לעזור לו להסתגל ללימודים כאן, אולי גם להסתגל מבחינה חברתית, אתה חושב שאתה מסוגל לעשות את זה?", הוא שאל והרים את מבטו מן המסמכים הרבים שעל שולחנו,
"הרי אתה מכיר אותי לא מאתמול, ממתי אני אסרב לאתגר?", אני אומר והוא מהנהן כתשובה.
מה שהמנהל היקר אינו ידע הוא שבכך ששם את קלייד בחסותו של תומאס,
הוא הציל אותו ובכך הכניס אותו לגהנום.
תומאס רייב,
הנער שכולם חוששים ממנו אך באותו הזמן כל כך רוצים בקרבתו.
הוא חידה, חידה שאי אפשר לפצח.
הוא מופנם, אדיש, סרקסטי, וארסי.
הוא בן למשפחה העשירה ביותר בעיר, הוא הנער הכי נחשק באיזור, כי הוא מסתורי, מעניין, מסקרן.
יש לו רק שלושה אנשים שאכפת לו מהם,
וכל השאר?
שילכו להזדיין.
-----
חיפשתי אחר הנער ברחבי בית הספר כשלא נותר מקום לחפש בו הלכתי לחפש אחריו בשרותים.
"קלייד רייב, הנער החדש מכיתה י", אמרתי מפנה את צומת ליבו אלי,
"היי", הוא מלמל בחשש והשפיל את ראשו מסרב ליצור עימי קשר עין.
"אתה יכול להסתכל עלי אתה יודע", אמרתי מחניק את חיוכו.
"אני לא נושך", אמרתי באדישות המאופינת לי.
הוא עקף אותי ומיהר לצאת אל החלל הפתוח.
"אמרו לי לעשות לך סיור בבית הספר", אמרתי מביט בעיניו הכל כך יפות, עינים ירקרקות שצבעם דהה, עינים שמבט אחד מספיק בשביל להבין שמבטו שבור, מרוסק, כואב.
כשהבטתי בפניו רציתי לומר לו שאני רואה אותו, שהוא לא שקוף, רציתי להחזיק בו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר, אבל אני לא יכול, כי אני רק אהרוס אותו יותר.
-----
הראתי לו את המזכירות.
הספריה.
חדר מחשבים.
וחדר השרת.
לא מדלג על המחששה.
"אתה מעשן?", שאלתי וצמצמתי את עיני מעט, והוא הניד בראשו לשלילה, "אז חבל", אמרתי שולח יד למכנסי, מוציא את חפיסת הסיגריות ומכניס אחת לפי, "כי הגענו למחששה",אמרתי קולט בעיני את עומר ושני 'חברים' שלו.
"מה הקטע שלו?", עומר שאל בארס, גורם לעצבים שלי לעלות.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את עומר, הוא הכל בשבילי.
הוא היה שם כשאף אחד אחר לא, אבל לפעמים, הוא יכול להיות כל כך מתומטם.
אני שואף עוד מהסם הממכר אל תוך ראותי, ואני משחרר את גז אל האוויר.
ואני כרגיל עסוק בעצמי, מבחין בגופו הצנום של הנער מתמוטט,
"קלייד?", שאלתי אך ללא מענה, אני לא מהסס, אני מרים את גופו ואני רץ לחדר האחות.
אני לא רץ, אני מרחף, אני קורא לאחות ואני נשאב אל תוך הבועה שלי,
מה עשיתי?.
אני יושב בחדר צופה באחות עושה את עבודתה בכפידות, אני חופן את ראשי בידי מחזק את אחיזתי בשיערי, כואב לי.
אני יושב וככה עוברת לה שעה. שעתיים.
ושלוש.
אני שומע את חריקת המיטה ואני ממהר להרים את מבטי, הוא התעורר.
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
