אני יושב עם גבי צמוד לקיר, ואני רוצה לבכות, אני רוצה להתפרק, לפרוק הכל, אבל הדמעות התייבשו, נגמרו ואין לי מה לבכות יותר, הידים שלי מצולקות ואני לא יכול לחתוך יותר, אני אני נאנח, לא מבין.
למה הכל נשבר?, מת?.
"רום?", שאלתי בחשש אל תוך הטלפון, "קלייד", הוא אמר ואני שמעתי את חיוכו מבעד לקו.
"התגעגעתי", הוא הוסיף ואני פרצתי בבכי למשמע קולו,
"א-אני מצטער רום, אבל אני לא יכול יותר", מלמלתי לתוך הטלפון מסנן את דמעותי,
"אני ניסתי, אבל כלום לא מסתדר לי.
א-אבל זה בסדר! אני מוכן" אמרתי מרטיב את שפתי ונושך אותן גורם לעצמי לדמם מעט.
רום.
הבן אדם היחיד בעולם שהיה לצידי תמיד.
הוא היה שם בשבילי כשאחותי מתה,
כשאמא שלי עזבה, כשאבא שלי הלך,
הוא היה שם בשבילי כשתרטרו אותי בין בתי החולים הפסיכיאטרים, הוא היה שם בשבילי תמיד, כשכל המשפחה שלי עזבה אותי או מתה, הוא תמיד נשאר חי, וחזק בשבילי.
שלא תבינו, היו לי חברים..
היו לי אנשים להסתובב איתם, והרבה.
אבל עדיין הרגשתי בודד, בצעירותי היתי ילד חברותי, תמיד היתי מוקף אנשים, אבל לא באמת היה לי עם מי לדבר.. לא היה לי מישהוא שבאמת הבין אותי, וזה שינה אותי.
הכרתי אותו בבית החולים הראשון שהלכתי אליו, אני היתי בן תישע, הוא היה בן ארבע עשרה.
"אנחנו צריכים להשאר חזקים, להיות שם אחד בשביל השני.
כי בסופו של דבר אם אין לנו משפחה, אם אין לנו אחד את השני קלייד, אין לנו כלום".
זה היה המשפט האחרון שאמר לי לפני שלקחו אותו ממני, העבירו אותו למוסד אחר.
ושוב פעם, כמו בכל פעם, אני נשארתי לבד.
הוא ביקר אותי הרבה, הוא התקשר כל יום,
אבל הוא לא היה יכול להיות פה בשבילי, להגן עלי, מאחרים, מבריונים ולפעמים גם מעצמי.
הוא נקודת המפלט שלי, הוא הפנס כשהכל חשוך, הוא האור כשכל השאר כבוי,
הוא היה שם בשבילי ובמהלך הזמן הוא נהפך להרבה יותר ממשפחה.
"רום. אני כל כך מצטער.", אמרתי כשהמועקה מחניקה את גרוני,
"על מה אתה מדבר קלייד? בבקשה אל תעשה משהוא שתתחרט עליו", הוא אמר, מתחנן אבל כבר היה מאוחר מידי, אני החלטתי.
"איפה אתה? אני אבוא לקחת אותך. יהיה בסדר, פשוט תחכה לי קליי-"
"מאוחר מידי", קטעתי את דבריו.
אני יושב בחדרי, עם חבילה הכדורים בידי וכוס המים לצידי ואני מוכן, אני מוכן לסיים את זה.
אני לוגם מכוס המים וחופן חבילת כדורים לפי, אני מכניס לאוזני את האוזניות נשען על הקיר ומחכה שהזמן יעשה את שלו.
"מאז שאני זוכר את עצמי אתה הית שם, הבטחת לי שיהיה בסדר, שתתקן את המצב, אבל הגיע הזמן שלי לתקן את הכל רום, ליישב את העניינים, והפעם אחת ולתמיד.", אמרתי מנגב את שביל הדמעות שהופיע על פני,
"ביי רום."
אני שוכב בחלל המטושטש, מביט בתקרה, אני יוצא וחוזר להכרה, מתפלל שזה כבר ייסתים.
לאט לאט החשיכה עוטפת אותי, שואבת אותי לתוכה ואני עוקב אחריה, נותן לה להוביל אותי אל הסוף, אל קצה המנרה.
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
