what if i told you i loved you? | Boy*boy

25

נ.מ קלייד

עבר שבוע,
שבעה ימים,
168 שעות,
10080 דקות, מאז שאמרתי לכחול העינים שאני אוהב אותו, ושבוע מאז שהוא שבר אותי.

מאז שהוא כבר לא פה דברים השתנו.
מאז שהוא כבר לא פה להזכיר לי כמה אני שווה, כמה אני יפה..
אני מביט בגוף שלי במראה וכל שאני רואה הוא שומן.
גוף מכוער ומצולק.
אני הפסקתי לאכול כמעט לגמרי והתחלתי להתאמן כמה שעות ביום, אני רוצה להראות יותר טוב.
אני לא רוצה, אני לא יכול,
לראות את מה שאני רואה במראה, אני מביט בעצמי ואני בוכה.
אני יודע שאני רזה, שאני בתת משקל רציני, אבל כשאני מביט במראה כל שאני רואה זה,
שומנים.

--------

אני גר אצל רום עכשיו.
אחרי שסיפרתי לו את האמת על הפנימיה ההיא הוא לא הרשה לי לחזור לשם.

הוא דואג לי יותר מידי, הוא טוען שאני מתדרדר, אבל כבר לא אכפת לי בכלל, מכלום.

כי פעם היתי שמח,
אז דברים השתנו.
אני השתנתי, ועכשיו אני צריך סיבה.
פעם תומאס היה הסיבה שלי,
ועכשיו כשהוא עזב ואני מתקשה למצוא אחת חדשה, אז אין לי סיבה.

אין לי סיבה לחייך, אין לי סיבה לשמוח, לצחוק.
אז אני לא מחייך, ואני לא שמח, אני גם לא צוחק.

העיניים שלי שפעם היו ירוקות, צבען דהה,
הפנים שלי שפעם היו מחייכות, חיוכן ירד.
ולהחיים  שפעם היו בעלי משמעות, טוב, החיים שלי הם הצגה אחת גדולה שטרם הגיעה לסיומה.

נ.מ תומאס

כשאני עובר במסדרונות בית ספר ורואה את ירוק העיינים מהצד, אני מתעלם ממנו,
מסיט את מבטי מסרב להביט בו ולהזכר בטעות שעשיתי כששברתי את ליבו.
ואם כמה שאני מנסה להתעלם, אני לא יכול שלא לשים לב לאיך שהנער שלי הולך ומתמוטט, הולך ונהרס, הוא מרזה מיום ליום ואני כבר לא רואה אותו אוכל.
שאלתי את המורה שלו שהמתלוננת על כך שאינו מגיע לבית הספר יותר ועל כך שציוניו ירדו משמעותית, אני מביט בעיניו והם כבר לא זוהרות כמו שהיו קודם,פעם.
הן קודרות, חשוכות, וכואבות.
וזה כואב לי אף יותר כי אני יודע,
שזה בגללי.