הוא הצמיד את שפתינו,
ואני לא נרתעתי, להפך המגע הרך אך האסרטיבי של שפתיו על שפתי, השפתיים העבות והרטובות גרמו לי לאבד את זה, איך ששפתינו נאו בהתאם מושלם.
פתחתי את פי והוא קיבל את האישור שרצה וסרק את פי עם לשונו לא מפספס אף לא נקודה אחת, התנתקתי ממנו כשכבר לא נותר בי אוויר לנשימה.
"אתה צודק." אמרתי שומר על קשר העין שנוצר ביננו ,
"אני באמת מפחד, כי, א-אני.
אני מפחד שתהיה איתי, תשמור עלי, תגן עלי, אני אפתח אליך ואני ארגיש שלם סוף סוף אני ארגיש טוב, אני אהיה מאושר, אבל אז מתישהו יימאס לך.
הרי לכולם נמאס בסוף, ואני אצטרך להגיד לך שלום, ואני לא אוכל לשאת את האובדן גם שלך, ואני אשבר סופית, והפעם כבר לא יהיה אפשר לתקן אותי",אמרתי מוריד מליבי את המשקל וחש תחושת הקלה,
"בפעם האני לא יודע כמה קלייד, אני לא כולם, ומי שקם והלך ועזב אותך כנראה לא יודע מה הוא מפסיד, אני רואה בך דברים קלייד שלא ראיתי באף אחד אחר, דברים שכנראה גם אתה לא רואה בעצמך.
הכנות שלך, הנאמנות שלך לעצמך, הנחישות שלך, לא משנה מה קורה, לא משנה מה אתה עובר, אתה קם, חזק יותר כל פעם, הבישנות שלך הורגת אותי, כשאתה משפיל את המבט שלך ומסתכל על הרצפה זה משגע אותי כי אתה כל כך גאד גיימט יפה קלייד!
אתה אפילו לא יודע כמה..
הקשבת ללב שלך כמה פעמים בעבר, והוא טעה, עכשיו אתה פועל רק לפי המוח שלך, אבל תתן ללב שלך עוד הזדמנות, תתקן לעצמך עוד הזדמנות, להרגיש, כי זה הרגש שהופך אותנו לאנושיים.", הוא אמר מסיים א דבריו בביטחון כאילו חישב מראש כל מילה ומילה שאמר,
"אני כתבתי לך את זה", הוא אמר נאנח ומכניס לכיסי דף,
"תקרא את זה כשיש לך זמן", הוא הוסיף משרברב את שפתיו,
"תודה תום", הפעם היה תורי להגיד משהו,
"א-אני חושב שאני אלך, א-אני, יש לי כמה דברים לחשוב עליהם..", אמרתי כורך את ידי סביבו, הוא היסס אך לבסוף עטף אותי בידיו מעניק לי את אותה תחושת הביטחון שאני כל כך אוהב.
"תודה", מלמלתי מבין שפתי מתקדם לכיוון הדלת, הוא מיד עוקף אותי ופותח לי את הדלת, אני מסמיק, הוא שם לב לזה, והוא מצחקק,
"אין בעד מה בבואר".
אני מתקדם לכיוון ה'בית' שלי,
תוהה מה הוא רשם במכתב.
אני נכנס בשער למקום שהוא עכשיו הבית שלי ובפעם הראשונה בחיי מישהוא מקבל את פניי,
"לאן נעלמת?", האישה המבוגרת שאלה בתוקף משלבת את ידיה ומביטה בשעון, "שלוש שעות אתה נעלם, ולא מודיע לאף אחד.
אתה פספסת את ארוחת הערב ואת התור לפסיכולוגית.", היא השיבה ומבטה נהפך לזועם,
"אתה האחריות שלנו עכשיו וזה אומר שאם אתה נעלם זה באשמתינו ואנחנו נהיה אלה שנצטרך להביא להורים שלך הסבר.
בנוסף לזה אני גם מבינה שאתה גם לא קראתי את החוברת כי אחרת הית יודע שאתה מקבל עונש עכשיו", היא אמרה בקור גורמת לדמעה לחמוק מפני.
"א-אני מצטער אני יצאתי לסיבוב", השבתי משפיל את ראשי,
"אני יודעת שאתה מצטער, אתה פשוט עוד לא יודע כמה.", היא הוסיפה תופסת את מפרק ידי בכוח וסוחבת אותי אחריה,
"ב-בקשה. אני מצטער", הוספתי מתחנן ונדמה היה שלא היה לה אכפת כלל.
היא הכניסה אותי לחדר קטן וחשוך, היא זרקה. לצידי את המחברת ופנס קטן שבקושי מספר אור,
"עד שאתה לא יודע את כל זה בעל פה אתה לא יוצא מכאן.", היא הכריזה ויצאה מהחדר משאירה אותי לבד.
אני מסתכל על החוברת ואני מנסה בכל כוחי לשנן, אבל אני לא מצליח, אני מנסה לנשום אבל הריאות שלי לא מקבלות מספיק חמצן, אני נסגר בתוך עצמי ותוחב את ראשי בין ברכיי, אני מתחיל לדמוע, לבכות ואני לא יודע למה, אני לא מרגיש כלום, אני חלול, ריקני, אני חי, אני נושם, אבל הפחד משתק אותי והידיעה שככה החיים שלי יראו מעכשיו רק מרתיעה אותי יותר.
אני שומע את השעון מתקתק דקה אחר דקה, שניה אחר שניה, שעה עוברת ועוד אחת ואני מסוגר בתוך עצמי, בתני זועקת לאוכל אך אין לי מה לספק לה.
"בבקשה תוציאו אותי מפה, מישהו!", אני צועק אך אין מענה, אני מצמיד את אוזני לדלת ואני שומע צעדים כבדים מתקדמים לכווני,
"למדת את זה בעל פה", אותו הקול הרעוע של האישה הזקנה נשמע מבעד לדלת,
"כ-כן", אני ממלמל מנסה להוציא את עצמי, להציל את עצמי מהחושך שעטף אותי.
הדלת נפתחת באיטיות והאישה עומדת שם ומשלבת את ידיה בציפיה,
"אמ. ל-לא יוצאים משטח הבית ללא אישור", אני ממלמל מנסה להזכר במעט שקראתי, היא מסמנת לי להמשיך ואני לא יודע מה לומר, אני לא זוכר.
"א-אה אין ל-", אני מתקשה לדבר ולפני שאני מסיים את המשפט אני מרגיש את לחיי כואבת, אני שומע את ההדף מהסטירה, ולפני שאני שם לב אני על הרצפה.
היא ממשיכה להכות אותי ללא רחמים, ואני שוכב שם, ללא רוח חיים, היא מכה אותי, אבל לא כואב לי, אני מדמם אבל לא אכפת לי.
--------
עליתי לחדרי ונשכבתי על מיתתי בוהה בתקרא כהרגלי נזכר במכתב שתומאס הכניס
לכיסי לפני כן.
'אופוריה, זחיחות-
מצב של התרוממות רוח המלווה בתחושה של אושר, שביעות רצון, התרגשות והתלהבות גבוהים מאוד וכן בתחושה של ריחוף וניתוק מסוים מהמציאות הרגילה. לעתים באופן קיצוני.
אתה האופוריה שלי קליד.
אתה כל בשבילי, אתה הסיבה היחידה שבשבילה אני ממשיך ללכת כרגע.
אני לא האמנתי בגורל, עד שפגשתי אותך..
אתה נכנסת לחיים שלי והפכת אותם,
משחור ללבן, מחשוך למואר, מכלום להכל.
אני רוצה אותך קלייד, יותר מכל דבר אחר שאני אי פעם רציתי, אבל אם אי פעם עומד לקרות ביננו משהוא, אני אצטרך להיות לגמרי כנה איתך...",
הרמתי את ראשי מהדף, מפחד להמשיך לקרוא את רצף המילים הזרוקות על הדף,
אבל אני יודע שאני חייב.
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
