אחרי שעות ארוכות שישבתי וחשבתי עם עצמי החלטתי להתחיל מההתחלה.
קמתי שטפתי את פניי והבטתי בהשתקפות שלי במראה, עיני כבר מזמן איבדו את צבען, מתחת לעיני הופיעו שקיות, שמעידות על הלקות בשעות השינה שלי.
פתחתי את ארון האיפור של אימי ומרחתי איפור על החבלות שלי, זה כל מה שהן. חבלות.
יצאתי מביתי צועד לכיוון בית הספר, לא טורח לאכול כי האוכל כבר מזמן לא מתעכל, אני אוכל ואז אני רץ לשירותים ושחרר את כל מה שהכנסתי לפי חזרה החוצה.
נכנסתי בשער עמוס תלמידים, הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה מבעד לחולצה, היתי לחוץ. מפוחד.
אבל לא ראו את זה עלי כי לבשתי את אותו החיוך.
התישבתי בשולחן האחרון והנחתי את ראשי מנסה לקבל קצת זמן מנוחה אך לפתע שמעתי את הכיסא בסמוך לי נגרר, "היי", נער גבוהה בעל שיער שטני קרא לעברי ואני לא טרחתי לענות רק הנהנתי בהיסוס.
הוא התיישב לידי ולא יכולתי שלא לשים לב לבהיותיו שבחנו את פניי בקפידות, "אמ אתה- קרה משהו?", שאלתי שכבר התחלתי לחוש אי נוחות הוא גיחח, הניד בראשו לשלילה וחזר לעבודתו, עוד סיבה שבגללה אני לא אוהב אנשים, קשה להבין אותם.
השעות עוברות והפסקת האוכל הגיעה, וכבר ידעתי בדיוק מה הולך לקרות.
אני החזקתי במגשי באי רצון מדלג על השולחנות התפוסים מוצא לעצמי מקום מרוחק משאר הקפיטריה, אנשים בהו, בחנו, אבל זוג עינים אחד שצפו בי מהצד השני של הקפיטריה, הוא זה שהפנה את צומת ליבי, נער גבוהה, בעל שיער כהה פרוע, ועינים כחולת כים, חולצת טי שרט פשוטה שהוסיפה למראהו וגינס קרעים תכלת שהדגיש את עיניו.
כשמבטנו הצטלבו והוא ראה שגם אני צופה בו, אני רק השפלתי את ראשי, והוא חייך חיוך ממזרי, אבל החיוך הזה אמר הכל.
החיוך שלו היה מיוחד, אמיתי, לא מזויף כמו של רוב החיוכים שאני רואה בימינו, החיוך שלו היה כנה.
הוא עקף את השולחנות והתיישב שולחן אחד משמאלי, עם חבורת נערים בערך בגילו.
מבטי היה נעול על אותו הנער המסתורי, הוא סקרן אותי, עניין אותי.
בחנתי כל פרט ופרט בפניו של הנער, מנסה להבין מה כל כך מיוחד בו, אם אלו שפתיו הבשרניות והאדמדמות, או עיניו הבהירות שחדרו לנפשי כשהביט בי, כאילו קרא אותי כספר פתוח, או שאולי זה חיוכו הממכר.
זה לא משנה מה זה היה בנער שהפך אותו לכל כך מיוחד, בולט, שונה,
כי אסור לי. אסור לי לחשוב עליו, הרי, אני לא הומו. אני לא יכול להיות. אני אוהב בנות.
שיננתי לעצמי, כן, זה מה שאני, אני אוהב בנות. סטרייט.
"קלייד בראון", קולו הצרוד של אותו הנער הופנה אלי, ואני, היתי לחוץ, ליבי פעם מהר ידי הזיעו וכשפצחתי את פי שום צליל לא נשמע מתוכו,
"מה אחי, אתה לא מבין עברית?!" אחד החברים שלו ירק לעברי בארסיות, לא משנה כמה רציתי, להגיד לו משהו, להראות לו שאיתי לא מתעסקים, לא יכולתי, כי אני חלש.
קמתי ממקומי מפנה את מגשי המלא לפח, ומיהרתי לצאת, לא בטוח לאן, לא יודע איפה אני אבל מה שבטוח זה רחוק משם.
בדרכי מטייל ברחבי הבית ספר, אבוד, ראיתי את אותו הנער שהתיישב לידי בכיתה,
"אמ ה-הי, אני, ישבת לידי בכיתה, אני קלייד, קלייד בראון.", אמרתי מעכל את הסיטואציה המביכה אך הוא לא נראה מובך כלל,
"היי קלייד", אמר וקטע את דבריו בצחקוקים, נדמה שנהנה להביך אותי, "אני ליאם", הוא סיים את דבריו ונערה צעירה בערך מטר שישים, שערה בלונדיני וארוך ועיניה הגדולות חומות, חום דבש, נערה יפיפיה, הופיעה לצידו.
"אני סברינה", הנערה התפרצה לדבריו, "החברה הכי טובה של ליאם", היא אמרה בהתרגשות, לא היתי רגיל לאנשים שמדברים איתי, או לשיחה שבעירקון סובבת אותי, אז מיהרתי לסיים אותה, "אמ, היה נחמד להכיר אתכם אבל א-אני רק רוצה לש-לשאול איפה השירותים", אמרתי כשלקות הדיבור שלי באה לידי ביטוי, "אני יכולה להראות לך, אולי גם לעשות לך סיור מסביב לבית ספר", הנערה הצעירה אמרה באדיבות ואני מיהרתי להניד בראשי, "סליחה, זה פשוט, ש-שקצת קשה לי בהתחלה עם אנשים חדשים", אמרתי ושיחקתי באצבעותי, "לא משנה. סליחה", אמרתי ממהר להתרחק מהשניים, "קלייד", לפתע שמעתי צעקה מאותה הנערה, מה עכשיו?.
נאנחתי והסתובבתי באיטיות יוצר קשר עין ומיד לאר מכן מפנה את מבטי, "השירותים בצד השני".
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
