אני אוחז בו, בקלייד,
אני מצמיד את גופו לשלי ואני נושך את שפתי התחתונה ברעבתנות,
אני מרטיב את שפתיי מחכה לטעום את הנער בעל העיינים הירוקות, אני מצמיד את שפתינו, ושפתיו מרפרפות על שפתי בתיאום מושלם, כאילו נולדנו להיות,
כאילו נועדנו זה לזה.
הוא פותח את פיו נותן לי אישור להכנס, אני סורק את פיו בכפידה מתענג מהקרבה שלנו.
הוא לא נרתע, הוא לא בורח, הוא איתי, צמוד אלי, שפתינו מחוברות עד שהאוויר נגמר.
אני מנתק את שפתינו ואני מצמיד אותו לגופי, סוף סוף.
"תומאס!", שמעתי צעקה והרגשתי את גופי מתטרטר,
פקחתי את עיני חוזר למציאות הכואבת, "מה?!", צעקתי על אותה הרופאה שהוציאה אותי משנתי,
היא נבהלה מעט מהתגובה הקיצונית שלי, הרי בכל זאת היא כרגע ניפצה לי את החלומות, ליטרלי.
אני פוקח את עיני בוחן את הסביבה, אני בבית החולים.
הרופאה התאפסה על עצמה וחייכה,
"הוא התעורר", היא אמרה ואני קפצתי ממקומי מביט בנער באושר, עיניו נפקחו מעט, ונסגרו שוב, יכולתי לראות שוב את הדבר שלא האמנתי שאזכה לראות אי פעם שוב, הירוק, הכהה, הדהוי, שבעיניו.
לפתע הדלת נפתחה ואותו האיש נכנס מביט בקלייד, ומחייך,
"קלייד", הוא אמר ואנחת הקלה נשמה בקולו.
"שלום, אני רום", הוא אמר מושיט לעברי את ידו,
"תומאס", אמרתי בקצרה חוזר למקומי מבלי ללחוץ את ידו.
נשכבתי בכיסאי שוקע אל תוך מחשבותי נזכר באותו החלום, החלום שהרגיש כל כך מציאותי,
איך שהשפתיים שלנו נעו, התחושה הממכרת הזאת היתה טובה מידי בכדי להיות אמיתית.
הרגשתי כמו ילד שעתה קיבל את הצעצוע שחיכו לו במשך על כך הרבה זמן,
רק שאני לא ילד,
וקלייד הוא בטח לא צעצוע.
נ.מ קלייד
אני שכבתי בחלל לבן לגמרי, ריק, לא היתה אדמה, גם לא שמיים, לא היו פינות, ולא היה סוף, החלל היה אניסופי.
אני מסתובב ברחבי החלל השקט, מרגיש בשלווה, ברוגע.
לפתע החדר מתעצב לצורה והחלל שהיה פעם לבן נהפך לשמיים תכלת, שהזכירו לי את עיני של תומאס, מתחתי הופיעה אדמה מוצקה, דשא.
אני נשכב על הדשא מביט בשמים,
לפתע גם תומאס נמצא פה לידי.
אני מביט בו והוא מחזיר לי מבט.
אני מפנה את מבטי חזרה לשמיים שתואמות בדיוק לעינו, ואני מחייך, כי עשיתי את זה.
אני שותק לא אומר דבר אבל השקט אומר הכל, לא שקט מביך, או שופט, אלא שקט מבין, מכיל.
אז ככה זה מרגיש.. למות.. או להיות צמח.
אבל כמו בערך כל דבר בחיים שלי, גם המוות בכבודו ובעצמו לא היה זמני.
אני מתעורר, אחרי תחושה שהרגישה כמו נצח, אני פוקחת את עיני מעט ואור השמש חודר בהם מסנוור אותי, אני ממהר לסגור את עיני ולהרפות את גופי הכאוב.
אנע פוקח את עיני, מצמצם אותם ותומאס לצידי, בדיוק כמו בחלום.
הדלת נפתחת לפתע, ורום עומד בפתחה ומחייך,
"קלייד", הוא השחיל דרך שיניו שלא פסקו מלחייך ואני סגרתי את עיני ברוגע,
שוקע לשינה עמוקה.
נ.מ תומאס
לא משנה כמה פעמים הוא יישבר, הוא תמיד יקום, חזק יותר, מוכן יותר..
אני ידעתי שהוא יקום, ידעתי שהוא לא יעזוב אותי.
כל פעם שהוא נשבר, הוא תיקן את עצמו.
כל פעם שהוא התמוטט, הוא קם.
הוא לא יודע כמה הוא חזק, הוא לא יודע למה הוא מסוגל.
רוב האנשים שנשברים פעם אחת, לא קמים, ואלא שנשברים פעמיים, מוותרים, אבל הוא שנשבר פעם אחר פעם,
התרסק, כל פעם מחדש, בדרך הכי כואבת, קם, נבנה מחדש.
דווקא הוא, דווקא הנער הזה, שהיו לו הכי הרבה סיבות לוותר, המשיך ללכת.
והוא נפל על הרבה אבנים בדרך, והוא לא נשבר, מה ששבר אותו היה סלע, אחרי שנעליו כבר בלויות ולא מסוגלות ללכת בדרך הזו יותר, ואני לא מאשים אותו,
אני מבין.
הוא התיישב במיתתו מתקשה לפקוח את עינו ואני מיהרתי להסיט את הווילון.
"תום", הוא אמר בקולו הצרוד,
"בובואר", עניתי לו מעלה חיוך מזערי על פניו.
"אתה צריך לעשות את זה יותר", אמרתי מרטיב את שפתי והוא העלה את מבטו אלי לא מבין,
"לחייך", אמרתי וראיתי את אותו החיוך חומק משפתיו.
"אני מצטער", הוא אמר נאנח משפיל את ראשו ומשחק עם אצבעותיו,
זה עצבן אותי,
מאד.
אבל כל שהיה לי לעשות הוא להרים את סנטרו, להכריח אותו לישר איתי מבט,
"היתי אנוכי", הוא אמר מסיים את דבריו,
אני עומד שם, מהסס,
האם לגשת לחיבוק?,
או שאני רק ארתיע אותו יותר?
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
