נ.מ תומאס
זה הוא.
אותו אני רוצה.
הנער בעל העיינים הירוקות.
הנער שהבטתי בפניו פעמים וזה הספיק לי בשביל לדעת שיש בתוכו משהוא שהוא לא מראה,
יש לו סיפור שהוא לא מספר,
יש לו סודות שהוא לא מגלה.
אני מפונק.
אני רגיל לקבל את מה שאני רוצה, ולרוב גם בלי מאמץ.
ואז הוא הגיע.
הוא הגיע והציב לי אתגר, אתגר שאני עומד לקחת.
-----
נ.מ קלייד
אני מתיישב באותו השולחן בסוף הכיתה, מנסה להכין את עצמי נפשית לשעתיים פיזיקה הצפויות לבוא.
ליאם ממהר להיכנס לכיתה, הוא סורק את מקומות הישיבה הפנויים בכיתה, הוא שולח מבט לעברי והוא מתיישבת ליידי.
"היי", ליאם אמר בחיוך שחשף את זוג גומותיו הבולט.
"היי'', אמרתי נאנח.
"לא יצא לנו כל כך לדבר, אבל אתה נראה כמו בן אדם ששוה להכיר", הוא אמר במבט ישיר לפני, אני, לא כל כך בטוח איך להגיב לסיטואציה, מהנהן.
"אז יש היום מסיבה, בערב, בבית שלי, ואני יותר מאשמח אם תבוא", הוא אמר לעברי והמורה נכנסה וקטעה את השיחה, בדיוק בזמן.
השעתיים המיסרות נגמרו והצלצול הגיע.
"כדאי לך לבוא", ליאם חזר לשיחתינו קודם,
"א-אני לא כל כך בן אדם של מסיבות", אמרתי מניד בראשי.
מקום צפוף, ילדים שיכורים ריח של אלכוהול, ומוזיקה רועשת לא מקום הבילוי המועדף עלי.
"אני חושב אני אסרב. תודה", השבתי לו בנימוס יצאתי מהכיתה.
יצאתי החוצה לשאוף אויר צח ונזכרתי במקום מבודד בבית הספר שתומאס הראה לי לפני כמה ימים, נשכבתי על הדשא הרטוב, מחבר את האוזניות לאוזני ונכנס לבועה של עצמי וחושב,
מי זה?
מי זה הנער הזה ולמה אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו.
על העינים שלו, על השפתיים שלו, על השיער הפרוע שלו, על הקול שלו, על החיוך שלו.
גאד החיוך שלו.
סגרתי את עיני ונכנסתי עמוק אל תוך מחשבותיי.
חזרתי הביתה וכמו בכל יום בשבועיים האחרונים הבית היה ריק, חלול.
התהלכתי במסדרונות הבית מביט בתמונות של מציאות שכבר איננה.
אני רואה משפחה מאושרת, אמא, אבא, ילדה וילד.
כולם מאושרים, או שבעצם רק מחייכים בשביל התמונה?.
התמונה הזאתי היתה רגועה, ממש השקט שלפני הסערה.
אני זוכר את היום ההוא, רביעי לספטמר 2010, היתי בן 8 ואחותי, מלורי, היתה בת שנתיים.
זה היה היום האחרון שבילינו בתור משפחה נורמאלית.
שבוע אחרי קרתה תאונה ואחותי הקטנה נדרסה.
אמא שלי ואבא שלי היו מרוסקים.
אבא שלי התחיל לשתות, "אני שותה בשביל לשכוח", הוא תמיד היה טוען, מהר מאד הוא התמכר לאלכוהול, והוא התחיל להכות את אימי.
היתי נער בן שמונע שאיבד את אחותו הקטנה והמציאות שלי היתה המשפחה שלי, שהתפרקה.
אמא שלי עזבה את הבית, ואני נשארתי עם אבא שלי, עד שגם הוא מצא אישה חדשה.
ואז גם הוא עזב, ואני נשארתי לגמרי לבד.
הוא בא לבקר מידי פעם, והוא שולח לי כסף בשביל לממן את שכר הדירה שלי.
אני מביט בתמונות ואני מתמוטט, אני כל מתגעגע לימים שכבר אינם, לימים שהלכו וכנראה גם בחיים לא יחזרו.
אני מסתובב בבית הריק והבדידות מכה בי, אני מרגיש את החלל הריק בליבי נפאר ואני מפחד, אני מפחד ממה שעלול לקרות אם אני אשאר לבד.
אני פותח את הטלפוו שעבדתי עבורו כל כך קשה, ואני מביט בהזמה למסיבה.
------
ריח האלכוהול מסתובב בחלל הרחב, המקום מלא בילדים שהאלכוהול השפיע על מוחם, המוזיקה החזקה נשמעת ממרחק ואני מנסה לזהות פנים מוכרות.
"ליאם", קראתי לעברו בחצי חיוך מנסה לגבור על המוזיקה.
"אני רואה שהחלטת לכבד אותנו בנוכחותך", ליאם אומר ומגיש לי כוס אדומה.
"מ-מה יש בפנים", אני שואל למרות שאני יודע את התשובה,
"שוקו", הוא אומר מתבדח, "מה את החושב שיש בפנים קלייד?.. אלכוהול", הוא אמר מסמן לי עם עיניו לשתות, אני מקריב את הכוס לפי מריח את הריח החריף שורף את אפי, אני מרוקן את תכולת הכוס לגרוני ומחמיץ את פני כשהנוזל השקוף צורב בגרוני.
"זה לא כזה גרוע", אני מודיע מחייך וניגש לקחת את הכוס השניה, גם אותה אני מרוקן וגם את הבאות אחריה.
אני נזכר באבי, אני נזכר באיך שהיה מסיים בקבוקים שלמים של אלכוהול תוך שעות ספרות, ואני נגעל, מעצמי.
אני יוצא מהמקום הרועש ואני מתמוטט על הרצפה, אני מרוקן את תכולת קיבתי אל הרחוב הריק.
הרוח נושבת והיא מקפיאה את עורי אני נסגר בתור עצמי מנסה לשמור על חום גופי.
אני מעלה את שרוולי הסודר שלי ואני מביט בחתכי, מה עשיתי לעצמי?.
היד שלי אדומה מלאה בסימנים עמוקים שחודרים דרך הבשר.
אני מלפף את ידי מסביב לחבורות, אני מהדק את אחיזתי ואני מתחיל לבכות.
אני בוכה כי קשה לי.
אני בוכה כי נמאס לי.
אני בוכה, כי נשברתי,
כי נשבר לי.
נ.מ תומאס
אני יוצא בשביל לשאוף אוויר שאינו מלא בריח של אלכוהול ואני רואה אותו, את קלייד
שכוב על הרצפה מופנם בעצמו, בוכה, מדמם.
אני נשכב מולו ואני רוצה,
אני כל כך רוצה להבטיח לו שיהיה בסדר,
אני כל כך רוצה להבטיח לו שהמצב ישתפר,
אני כל כך רוצה לנגב את הדמעות שלו, לקחת לו את הכאב ולשמור אותו לעצמי.
אבל הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להחזיק אותו בין הידים ולהבטיח לו שאני לא אעזוב.
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Romanceסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
