נ.מ תומאס
אני מעולם לא האמנתי באהבה.
אבל היום אני יושב וחופן את ראשי בידי.
ובפעם הראשונה בחיי יש לי דמעות בעיינים.
בגלל אותו נער בעל העיינים הירוקות,
הוא נכנס לחיים שלי משנה את הכל, גורם לי להתאהב בו, ובסוף דוחה אותי, שובר אותי.
"אתה משגע אותי קלייד", מלמלתי לעצמי,
"אתה משגע אותי."
נ.מ קלייד
אני יושב בחדר בית החולים ולא עוברות כמה דקות ורום נכנס לחדר, מחייך.
הוא מתיישב על הכיסא ומרצין את פניו.
"למה עשית את זה קלייד?", הוא שאל מביט בכל מקום רק לא בפני.
"יכולת למות.", הוא אמר ונדמה שעדיין לא עיקל את שהתרחש.
"אתה יודע.. אמ. לרוב, כשמישהוא מנסה להתאבד.. הוא רוצה למ-מ. למות", אמרתי מתגבר על המחנק בגרוני.
"היה לי יותר מידי לקחת, ונשברתי.
לא חשבתי על שום דבר באותו הרגע, רק על הכאב שלי.",
"אני מצטער", השבתי נושך את שפתי לא נותן לדמעות לחמוק מעיני שוב.
הוא קם והצמיד אותי לחיבוק,
"אני יודע..
אני יודע.", נשארנו כך כמה דקות, ואני לרגע שכחתי את כל הבעיות שלי, כל הכאב עזב את הגוף שלי, כל הבעיות שלח נדחקו לתת המודע שלי ולרגע היתי שלו בין ידו, בטוח.
"מה יקרה עכשיו?",שאלתי מפחד לשמוע את תגובתו,
"יעבירו אותי חזרה בין בתי החולים?, ואני יישבר סופית ולא יהיה דבק חזק מספיק בשביל לחבר אותי חזרה ביחד",אמרתי ויבבות חמקו מפי.
"אתה תעבור לפנימיה", הוא אמר ואני הרמתי את ראשי מביט בעיניו,
"אתה תעבור לפנימיה לדרום העיר, זאת פנימיה שקטה. ויש שם עוד ילדים.. כמוך", הוא אמר גורם לי להשפיל את מבטי.
"כמוני?", אמרתי מתנתק מחיבוקו.
"קלייד.", הוא אמר ויכולתי לשמוע את הרחמנות בקולו,
"אני יכול בבקשה להיות לבד", אמרתי יותר מאש ששאלתי, והוא בלית ברירה יצא מהחדר משאיר אותי ואת הדמעות שלי לבד.
"אני הולך להביא אוכל, מה אתה רוצה?", הוא נכנס לחדר שוב ושאל אותי, מצמצם את עיניו, פתחתי את פי אבל הוא קטע את הדברים שעדיין לא אמרתי-
"ולא. כלום, זאת לא תשובה אתה חייב לאכול.", הוא אמר נאנח.
"הרופאה נכנסה לפה ואמרה שאתה בתת משקל רציני, שיש לך בולימיה, והדרך היחידה לפתור את זה זה אם תאכל,
ותלך לפסיכולוג", הוא אמר ואני השפלתי את ראשי, אני מזמן כבר איבדתי תקווה באנשי מקצוע.
עברתי בין פסיכולוג לפסיכולוג, כולם או סוחטים כסף או מעמיסים בתרופות שהגוף שלי לא יכול לשאת.
כל פעם מחדש אני שומע את אותו המשפט,
'יהיה בסדר', ונמאס לי לחיות על שקרים, נמאס לי שמבטיחים לי משהו, ולא מקיימים.
בסופו של דבר הדמעות מגיחות מעיני שוב כי אני מביו שזהו, הגעתי השלב הזה, השלב הזה שאי אפשר לתקן אותי יותר.
"תעזוב אותי רום, ידעתי שגם אתה תוותר עלי יום אחד... ואני לא רעב.", אמרתי והוא נאנח,
"סעמק קלייד, אני עושה את זה בשבילך, ותאמין לי שמי כמוני יודע שזה קשה לחזור לאותו המקום שוב.
אבל אתה צריך בשביל שתוכל לחזור לעצמך הישן, הקלייד החברותי שכל הזמן חייך..
נמאס לי לראות אותך עצוב, בוכה", הוא אמר ויצא מהחדר.
"הקלייד הזה כבר מת", מזלמלתי לעצמי..
"מזמן."
-------
דפיקות נשמעו על הדלת והדלת חרקה ונפתחה באיטיות מייסרת,
"אני מצטער שנעלמתי ככה", תומאס אמר נכנס לחדר,
"זה בסדר", אמרתי בולע את רוקי.
"אתה יודע כמה אתה חשוב לי, נכון בבואר?", הוא אמר לפתע ואני הנהנתי.
"אני יודע", אמרתי משחק עם אצבעותי,
"ואתה יודע שאני בחיים לא אעזוב אותך", הוא הוסיף ואני מהנהן.
"אני יודע", עניתי באמון.
אם אני כל כך בטוח שהוא לא יעזוב אותי למה אני עדיין מפחד להפתח אליו?
למה אני עדיין מפחד להודות בפניו באמת?
למה אני עדיין מפחד?
ממה אני עדיין מפחד?
"אני אשאר פה, לצידך, תמיד.
וכשתצטרך אותי אני יהיה פה, כשיהיה לך קשה אני יהיה פה, כשתצטרך מישהוא שיזכיר לך מה את שווה, אני יהיה פה, שומר עליך, מגן עליך, מהכל, תמיד.
אני פה עכשיו ואני לא מתכוון לעזוב.",
הוא אמר מצמיד אותי לחיבוק, אני מפחד להקשיב ללב שלי וליפול לידיו.
אבל גופי לא יכול להתמודד יותר לבד.
האם להוריד את החומות בשביל שקצת אור יחדור אלי?
או להמישך לבנות אותם, לגובה, והכל יישאר חשוך,
אפל?.
YOU ARE READING
what if i told you i loved you? | Boy*boy
Lãng mạnסרקתי את פניו, לא מדלג על שום נקודה, בחנתי את שפתיו האדומות והעבות, את אפו הסימטרי, את שיערו הכהה והפרוע שהשתלשל על פניו, ואז את עיניו. עינים בצבע תכלת בהיר ששבו אותי בקסמם עוד מהרגע הראשון. השתלבו מבטינו ואני רק השפלתי את ראשי, "א-אני אוהב אותך תו...
