בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק ג

אילייה

יכולתי לשמוע את המלך עצמו קורא בשמי, לא רק המלך אלא גם ראש המחנה ההוא. אך לא העזתי לעצור, אפילו לא בשביל הילד. אני ידעתי שהוא מת, הרי שהחץ נכנס ישירות לתוך החזה שלו.

עצמתי עיניי הבוכות ופניתי הלאה. היה עליי להמשיך. היה עליי להגיע אל היער. היה עליי למצוא את הספר ולהוציא את הביצה. היה עליי לעצור את המלחמה הזאת.

הייתי חייבת להגיע למלך השדים ולתת לו לשחרר את הכוח מתוך הספר, בכדי לעצור את המלך. המלך שלמדתי לשנוא. המלך שלקח ממני כל-כך הרבה.

"אילייה..." קולו של השליח הצעיר הסתחרר בראשי שוב ושוב. איך הם יכלו לעשות לו את זה? הוא לא עשה להם כלום, הוא לא היה אשם בדבר...

כיצד הוד מעלתו יכול היה לקרוא לעצמו מלך, אם הוא פגע כך בנתיניו בצורה נבזית שכזאת. טילטלתי ראשי בחוזקה, מנערת את הדימוי הכואב שנצרב בראשי.

יהודה נתן את עצמו מגיל צעיר כל-כך להוד מעלתו, בדיוק כפי שאלפי כשפים עשו בזמנם. אבל, בשביל מה ולמה...?

רגליי נשאו אותי מעלה ומעלה על הגבעה לתוך היער, עד שלא יכולתי לשמוע את הצרחות והקולות שקראו לי מאחור. היה עליי להמשיך צפונה.

שלחתי מבט קצר אחורה, לפני שעצרתי במקומי ולקחתי נשימה עמוקה. ברכיי רעדו וצד בטני זעק למנוחה, אך לא העזתי לעצור לזמן רב מדי וכן, סידרתי את התיק על כתפי והמשכתי לרוץ הלאה.

השמש החלה ליפול מערבה וכן ידעתי שהגבול נמצא צפונה מכאן, במעלי היער הזה ושם גם נמצא הר הספר. הנביא אמר לי שהיה עליי להגיע להר הגדול, לפני שהמלך עצמו יגיע אליו.

אבל כיצד הייתי אמורה לדעת היכן נמצא הספר עצמו? ואיפה מסתתר הנזיר אשר היה אמור להראות לי את הדרך. האם הוא קיים בכלל? האם הוא נמצא כאן? אני יודעת שהוא האחד שאמור היה למצוא אותי, אבל... אבל מאיפה לי לדעת, אם האחד שימצא אותי יהיה באמת הנזיר ולא מישהו אחר. הרי שאני לא יודעת כיצד הוא נראה בכלל. בשם האל הקדוש, יש כל-כך הרבה דברים שאני לא יודעת...

"הנה היא..." שמעתי בתחתית היער והגברתי את קצב הריצה שלי, מבלי להסתובב אפילו ולראות מי היה בראש האנשים שרדפו אחריי. האם היה זה שומר המלך או המלך עצמו? ומה זה משנה בכלל?

מי שזה לא יהיה, אסור היה עליי להתייאש. אסור היה עליהם לתפוס אותי או לעקוף אותי בצורה כלשהי. ניסיתי לראות מלפניי. מבעד לזיעה המלוחה שזלגה ממצחי לתוך עיניי ושרפה אותן. מבעד הרוח הכבדה שהעיפה עלים וחול על פניי. מבעד לפחד והכאב שאפפו אותי והסתירו לי את הדרך קדימה. אסור היה עליי לעצור.

ניגבתי את הזיעה, בשרוול זרועי וירקתי את החול שנדבק על שפתיי. היה עליי להמשיך הלאה, היה עליי להגיע אל ההר ועל כן, לא העזתי לעצור. השתדלתי לנשום מהאף, בכדי שלא אחנק מהחול שהתעופף סביבי וצימצמתי את עיניי בכדי לראות את הדרך טוב יותר.