בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק כא

שלום לכולם:) באיחור של 15 ימים, אני מקווה שתסלחו לי ותאהבו את הפרק - אנחנו קרובים לסוף וביום ראשון הבא יעלה הפרק האחרון.
שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

אילייה

ליבי פעם בקצב הפצצות שנפלו על האדמה והרעידו את המחנה סביבנו, צרחות אימה הדהדו מכל הכיוונים והדבר גרם לי להבין שהנה, הגיע הסוף האמיתי שלנו.

כאן נגמר הכל.

אם הוד-מעלתו אכן לא רצה לחתן בין אחותו למלך השדים, ידעתי בודאות שהוא יעשה הכל בכדי למנוע את זה - גם אם זה אומר להרוג את המשפחה היחידה שלו, את דם מדמו.

החזרתי את מבטי המיואש אל טאמין, כאשר הוא הצמיד אותי למטה, אל האדמה בגופו הקטן. ידו עטפה סביבי והוא חיבק אותי קרוב אליו. זה היה מוזר כל-כך ועם זאת גם מנחם, במיוחד שיכולתי לחוש בפעימות ליבו החזקות מהדהדות ברחבי גופי.

חזרתי ותהיתי לעצמי, מדוע הרגשתי את הלב שלא היה שייך לי. כיצד יכולתי להרגיש אותו? ומדוע הרגשתי גם בפחדיו מהדהדים בתוכי?

הביצה...

כמובן שזאת הייתה הביצה, בייחוד כשחזרתי להביט בעיניו הזהובות שהביטו קדימה וסקרו את המחנה סביבנו. לסתו הייתה נעולה ונחיריו נעו עם כל נשימה ונשיפה זועמת. הוא חיזק את אחיזתו סביבי והצמיד אותי אליו בדאגה.

אני ידעתי שהוא התנהג כך בגלל הביצה - היא הייתה הכוח שחיבר בינינו וגרם לנו להרגיש ולחשוב את אותו הדבר - היא הייתה הסיבה שהעירה בנו את כל הרגשות הלא-מובנים הללו, הרי שבלעדיה זה לא היה קורה בכלל.

ולכן גם היה עליו להבין שהחיים והכוח העצום שניתנו לנו, לא היו נצחיים, אלא חלופיים בדיוק כפי שאנחנו היינו בפניי הביצה. ידעתי וקיבלתי זאת כעובדה - הרי שהייתי אמורה למות ביום הזה ולא היה לי עתיד אחר מזה.

החזרתי את מבטי אל המחנה, סוקרת את הקהל המשתולל אשר פנה לכל הכיוונים וכמה שיותר רחוק מהמתקפה, בעוד שקליע עטוף באש נפל על אחד האוהלים ושרף אותו במלואו. צרחה אימתנית של פחד וכאב הידהדה מתוכו והבנתי שמישהו נותר שם ונשרף למוות.

גרגרי חול ובוץ עפו מהאדמה - בכל פעם שנפל קליע נוסף - וכיסו את כל המקום בכאוס מוחלט של אבק ועשן, כאשר מתוך אחד האוהלים השרופים יצא שד. הוא החליף את צורתו לנחש והפך אל מול עינינו לעפר האדמה מבעד ללהבה ששרפה אותו.

אלי הקדוש, הצרחה שלו עוד הידהדה בראשי וידעתי שזה חייב היה להיפסק. הייתי חייבת לעצור את המטורף שהתחיל את כל זה. הייתי חייבת להילחם בו ולהרוג אותו אחת ולתמיד.

הדמעות חזרו לעלות בעיניי לתחושה הכואבת של כל הסובבים אותי, יכולתי להרגיש בכאבם הגדול ובפחד שהם העבירו אליי דרך האדמה. הקרקע רעדה וגרמה לי לגנוח בפחד - יכולתי להרגיש את הכל כמו צמרמורת חדה וכואבת.