בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק ו

אילייה

פתחנו בריצה מהירה לתוך היער הערפילי.

ידו של הילד אחזה בי בחוזקה ומשכה אותי לתוך היער ובכל הכוח. הוא פקד עליי להמשיך ולהתקדם קדימה מבלי להסתובב אחורה או אפילו לשלוח בי מבטו ולהסתכל עליי.

אני עצמי לא העזתי להסתובב למשמע הצעקות שהתקדמו אלינו במהירות אדירה, כאשר מספר כדונים חלפו לצדנו, מפספסים אותנו בכמה סנטימטרים קצרים.

וכאשר השפלתי מבטי למטה למקומות בהם ננעצו הכדונים בתוך האדמה. חורים עצומים ושחורים נוצרו מסביב לנשק הקסום, נמסים לתוך האדמה הלחה.

הצימחייה של היער מתה ואילו גם אנחנו עמדנו להצטרף אליה. וכך אני גם ידעתי שאלו לא היו לוחמי המלך. על פי הנשק המכושף וכן גם המתקפה הישירה שלהם, אלו לא יכלו להיות הלוחמים ההם.

אילו היו אלו אנשיו של הוד מעלתו המלך, הם היו ממתינים לנו בין ענני הערפל ותוקפים אותנו במתקפת פתע.

"רוצי! קדימה!" הוא פקד עליי, משחרר מידי ופונה קדימה במהירות ואילו אני בעקבותיו.

החזרתי מבטי לשלו וישרתי עיניי לרצפה המחוספסת של היער. בעודי מסרבת להביט אחורה על הצעקות המתקרבות אליי.

היער הזה היה מכושף וכן כפי שכולם ידעו; היער המכושף שרץ ביצורים קסומים ואפופי טירוף להם קראו - ילדי היער.

מעולם לא ראיתי את ילדי היער מקרוב, אלא שרק בין דפי הספרים של סבתי. וכאשר ראיתי אותם לראשונה על פני הנייר, סבתא הזהירה אותי על הסכנות העלולות לבוא ביחד עם היצורים המטורפים ההם.

שמעתי רבות על ילדי היער הנבזיים ההם ועל כל הדברים הנוראיים שהם עשו לבני-האדם על גבולות היער.

הרמתי מבטי קדימה, לפני שעצרתי במקומי. ליבי פעם בחוזקה ורעם בתוך אוזניי, נשימתי הכבידה והרגשתי בדקירה חדה בצד בטני. בכודי נשענת על אחד העצים, לקחתי נשימות עמוקות ורועדות לתוך ריאותיי השורפות.

"מה את עושה? אסור לנו לעצור!" הילד חזר על עקבותיו, עוצר לצדי ולופת בי בזעף. "את שומעת-"

"אני שומעת! אני שומעת!" פלטתי, מנערת אחיזתו מידי, כאשר הוא ניסה למשוך אותי משם ונרתעתי ממנו בזעף קל. "אני לא שד, אתה יודע... אני לא יכולה לרוץ מהר כמוך..."

דבריי נבלעו לתוך צלילי הקולות הרועמים שהתקרבו אלינו, כאשר הוא תפס בכתפי ודחף אותי למטה. כידון ננעץ לתוך גזע העץ מאחוריי, יוצר בתוכו חור עצום אשר חילק את הגזע לשניים ונפל לאדמה.

"לכל הרוחות." הוא אחז בי כאשר האדמה נרעדה כנגד העץ הנופל, לפני שהוא פקד עליי בזעף. "תשארי כאן".

הוא יצא לקראתם בהחלטיות רבה ואילו הם התקרבו אלינו בריצה מהירה, עוצרים למולנו. לבושם העשוי מפיסת בד קטנה הסתירה את מרכז מותניהם ונכסם מפניי.