בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק יג

שלום לכולם, אני אשמח לשמוע את דעתכם על הפרק של היום ואם הוא לא היה מבלבל מדי - וגם סתם שתהיו מוכנים, תהיה היום אלימות די מפורשת. אז שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

הנזיר

היא הפכה לאוויר.

עוד לפני שהגוף שלה הגיע לגבולות העצים, היא נבלעה לתוך האוויר - כאילו שגם לא הייתה שם מלכתחילה - ונעלמה לחלוטין מזווית עיניי; כאשר מצמצתי מספר פעמים ובחוסר הבנה למראה שנחשף בפניי ועוד לפני שהספקתי להגיב על הדבר, שמעתי נהמה רועמת ועמוקה מתנוססת מאחוריי.

בעודי נופל למטה - למותי - התהפכתי באוויר וגיליתי שהטרול הענקי זינק בעקבותינו, נופל מהצוק לקראתי במהירות אדירה, משהו שלא הפתיע אותי בכלל לאור משקלו העצום של היצור. חיזקתי את אחיזתי מסביב למוט הרומח שלי, מסובב אותו בתנועה מהירה וחזקה.

קיוויתי שעם נפילתנו - היצור יאבד את חייו, אך ידעתי שהדבר היה רחוק מלהתגשם, כיוון שעורם של הטרולים היו עבים וקשים כאבן. וכן הסתובבתי סביב עצמי והטיתי את הרומח לצד, מסובב אותו בין ידיי, בכדי לבלום את הנפילה שלי למטה; התנועה המהירה יצרה רוח של מערבולת, אשר האטה את נפילתי ויצרה מעין חור בין ענפי היער המתקרבים אליי במהירות האדירה איתה נפלתי לקראתם.

וכן, עוד לפני שהספקתי ליפול לתוך האדמה ולהפוך לביצה מקושקשת, סובבתי את הרומח למטה - לעבר עפר  האדמה וזימנתי את כל הכוח שלי החוצה, נועץ את קצה להבי לתוך האדמה הקשה ויוצר מעין בור ענקי דמוי קערה מתחתיי - בור שבלם את נפילתי והפחית את הנזק שהיה עלול להיגרם עם מפגשי הישיר עם האדמה.

לקחתי נשימה עמוקה, כאשר גיליתי שהפסקתי לנשום בעת נפילתי למטה ונרעדתי למשמע פעימות ליבי המשתולל ולתחושת ההקלה שעטפה אותי - הקלה שנלקחה ממני ברגע הבא, למראה הצל הענקי שהחל להתפשט מסביבי על פני האדמה ולגדול במהירות עצומה. הרמתי את מבטי לשמיים, מבחין בטרול הנופל והמתקרב אליי מבעד לקרחת היער שיצרתי במו ידיי; לפני שאזרתי בכל הכוח שנותר בי ושלפתי את הרומח מתוך האדמה הקשה, קופץ הרחק מהבור הענקי לתוכו עמד ליפול היצור בכל רגע.

וכאשר היצור אכן נפל לתוך הבור שיצרתי, הוא הרעיד את האדמה ברטט בלתי נשלט והעיף אותי אחורה ברוח עצומה שנוצרה כתוצאה מנפילתו. עפתי ונתקלתי בגזע של עץ, לפני שהשתטחתי על בטני ופלטתי צליל רועם מבעד לגופי הזועק בכאבים. לקחתי נשימה עמוקה ורועדת, מפשיל ראשי אחורה ומצמצם את עיניי מבעד לאבק שעלה על פני האדמה והסתיר את קרחת היער וכן גם את הטרול ממני.

עוד לפני שהספקתי לדחוף את עצמי מהאדמה, יכולתי להרגיש ברעד מתחתיי; כאשר הבנתי שהטרול אשר קם על רגליו, נותר עוד בחיים וקמתי על רגליי בקושי רב, נשען על הרומח במשקלי. האבק ירד למטה, חושף בפניי את היצור המכוער, אשר הבחין בי וחייך מבעד לפניו העקומות. גובהו הגיע לגובה העצים עצמם, כאשר הוא הזדקף וריכז את מבטו השחור עליי. שיניו המחודדות נחשפו מבעד לחיוכו הרחב, כאשר הוא הרים את ידו באוויר ושלח אותה בכל כוחו על האדמה, פוגע בה באגרופו.