בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק ד

הנזיר

לקח לי מספר שניות להבין מה ראו עיניי.

תחילה, היער קרא לי והודיע לי על הפולשים שהעזו להיכנס לגבולות המקום. כמובן שלא ציפיתי לראות אותה מבין אותם הלוחמים. הם רצו בעקבותיה במעלי גבעת היער ואילו היא המשיכה לברוח מהם אף אחרי שהיא נפצעה קשות. יכולתי להרגיש את הכאב החד שחלף על פני גופה, במיוחד כאשר היא נשענה על העץ בכף-ידה ואילו היער בתורו העביר לי את כאבה.

כמה שנים חלפו מאז שהאדם האחרון צעד על פני האדמה הרקובה הזאת. עשור שנים ואולי אפילו יותר. וכן, תהיתי לעצמי, מדוע האדם חזר הנה. למה הם היו כאן? מה הוביל אותם בחזרה למקום החשוך והמרוחק הזה?

נשענתי קדימה על גזע העץ והתבוננתי על המתרחש לפניי. ולמרות הכאב העז שאפף אותה והעייפות בה היא חשה, האישה אדומת השיער המשיכה לרוץ קדימה. היא לא העזה לעצור ותהיתי לעצמי, אם הייתי אמור לעזור לה בדרך כלשהי. אחרי הכל, אישה או לא, היא עדיין נחשבה לפולשת במקום הזה. היא נכנסה לגבולות המקום אליו איש לא היה אמור להיכנס בכלל וכן, לא היה עליי לעזור לה מלכתחילה.

הלוחמים שרדפו אחריה לא העזו לעצור באותה המידה, ממשיכים לכוון את חציהם לעברה ולתקוף אותה לאורך כל הדרך. הגשם הקל שירד מהתקרה האפורה, לה קראו השמיים, הקשה עליה לראות את הדרך והאט אותה בכובד רב. וכן, ידעתי. אני פשוט הבנתי שאם לא אעזור לה כעת, היא תהיה אבודה. הם בטוח יתפסו אותה ואז היא תמות. ולמה שיהיה אכפת לי שהיא תמות, הרי שהייתה היא בת-אדם פשוטה.

בין כך וכך, אני חושב שככה בדיוק הגעתי למצב הזה שישבתי כעת לצדה והתבוננתי בה ישנה ליד המדורה. לא חשבתי שהיא תנסה להציל אותי מפני אותם החצים, לא שהייתי זקוק לעזרה. זה פשוט שלא ציפיתי ממנה לקפוץ עליי בכוח רב שכזה. המגע הישיר של אצבעותיה עם כתפיי, נתנו לי מבט ישיר לתוך נפשה.

היא הייתה חזקה בשביל בת-אדם פשוטה.

וכן, בכדי שהם לא יתפסו ויתקפו אותנו, הצמדתי את כפות ידיי על רצפת היער מעוטרת העשבים והבוץ וזימנתי בכוחי את הערפל, מבקש ממנו להסתיר אותנו תחת שמיכתו העבה והקרירה. וכאשר האישה קמה מעליי ועזרה לי לקום על רגליי, תופסת בזרועי ובורחת משם במהירות עצומה, המשכתי להתפעל ממנה. היא הייתה כה משונה ולמרות שהיא אפילו לא הכירה אותי, היא עדיין ניסתה לעזור ואף להציל אותי.

דבר נוסף שלא ציפיתי ממנה, היה שהיא תחלוק איתי את כיכר הלחם האחרון שלה. או אפילו שהיא תחפש אחרי פציעותיי, למרות שלא היה לי שום פצע. הרי שהיא בעצמה הייתה פצועה והדבר שהפתיע אותי יותר מכל, שהיא תחילה דאגה לי ורק אז לעצמה.

הדרך בה היא טיפלה בעצמה אמרה לי שהיא הייתה רופאה די מנוסה. וכן, אף על פי שנראתה היא חסרת כל ישע וחלשה ככל האדם, משהו בה עדיין נראה די עוצמתי ולא מובן לעין. אבל אני חושב שהיה נדמה לי כך, כיוון שלא ראיתי אנשים רבים בשטח היער הזה במשך שנים רבות.