בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק א

שלום לכולם וברוכים הבאים לסיפור החדש שלי, חשבתי שבזמן שאני עובדת על נערת הניחומים, אני יכולה לפרסם את הספר הזה בינתיים.
שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

אילייה

פיצוץ אדיר הרעיד את המחנה סביבנו.

האדמה רטטה תחת רגלנו בהתרגשות גדולה ואולי אפילו מפחד ומי יכול היה להאשימה, הרי שהאדם מטבעו היה יצור חמדן ומטיל אימה.

לא משנה כמה עושר או חלקי אדמה היו לו - למלך הדגול שלנו - הוא רצה עוד ועוד, וכמה עוד הוא ירצה עד שיסתפק בשטחי האדמה שלו ובמשחקי המלחמה והכיבושים שלו.

"אילייה!"

עצמתי את עיניי בעייפות למשמע הצליל הגבוה, שהתקרב אל האוהל, הושטתי את ידיי אל המטופל השכוב על אחת המיטות העשויות לרגליי וכיסיתי את פניו הדוממות בגלימה מכוסת הדם שלו - היה זה הנפטר השביעי שלי ביום הארור הזה, גבר צעיר שאת שמו אפילו לא ידעתי וסביר להניח שלא אדע גם בעתיד.

"אילייה! ראש המחנה קורא לך!"

שילבתי את כפות ידיי בגובה ראשי והתפללתי על נפשו של המת, מתעלמת מהקול שלא הפסיק לקרוא בשמי - זה לא שבאמת יכולתי להעלימו, אלא שפשוט ניסיתי למשוך את הזמן עד כלות יכולתי.

היה זה מובן מאליו, מדוע ראש המחנה קרא לי ולכן, ניסיתי גם לאחוז בעצמי מללכת אליו - אלי הקדוש, ניסיתי לעצור מהשליח מלקחת אותי אליו, לא שבמקום הזה הייתה תקווה גדולה יותר.

בין כל המקומות במחנה הזה, זה היה האוהל הנוראי שבניהם ואני תיעבתי את המקום הזה יותר מכל, כיוון שהייתה זאת הנקודה הסופית, המקום אליו נשלחו הלוחמים בכדי למות.

"אילייה?" הרגשתי את ידו המזיעה של השליח הצעיר על כתפי והרמתי את מבטי הריק, אפוף התמיהה אליי.

עיניו החומות בהו בי בציפייה ומשהו שנראה כמו חמלה ואולי אפילו ייאוש ציירו את פניו - כל אותם ההבעות, עליהם לא ניתן היה לשלוט באזור הזה של המלחמה.

כאשר הגעתי הנה לראשונה, השליח הזה אמר לי שהיה עליי לוותר על כל התקווה שהייתה לי. הוא אמר שהתקווה בסופו של דבר תביא למותי ועל כן, היה עליי למחוק אותה מהראש.

"אילייה, ראש המחנה ביקש לראותך," חזר על עצמו הצעיר, "ישנה בעיה באוהל הג..." הוא השתתק בין דבריו, בוהה על גופתו של המת, כאילו שהבחין בנוכחותו רק ברגע זה.

זה לא שהוא ראה לראשונה גופה של מת, אלא שהיו כאן כל-כך הרבה מתים, שאיש לא טרח אפילו להבחין בהם.

הוא עמד כעת מעליי, בוהה מבלי למצמץ אפילו, כאילו מהפחד להביע רגש כלשהו, או אפילו לאבד רגע או שנייה מיותרת. הוא היה כה צעיר, אף צעיר יותר ממני, מקומו היה לצד אמו ובכל זאת, הוא היה כאן בין אותם הלוחמים שנתנו את עצמם להוד-מעלתו, מלכנו.