בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק טו

שלום לכולם, אני מצטערת, הייתי אמורה לעלות אתמול - אבל לא הייתי בבית. המחשב שלי קרס ולכן אני מעלה כל כך לאט! תסלחו לי ואני מקווה שהפרק היום יהיה מובן! שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

הנזיר

לא האמנתי למראה עיניי.

היא עמדה באמצע היער והביטה מעלה על השמיים הפתוחים, מבעד לתקרת ענפי היער. עיניה החומות נצצו בצבע כהה תחת אורו הבוהק של השמש; עיניים שהיו חומות על גבול האדום וכן גם שערה הגלי והארוך, שנתן תחושה חמה לכל הסובבים אותה - כאילו שהיא בעצמה הייתה מקור אורו של השמש.

יכולתי לחוש בזרם כוחה האימתני מזמר לכל היער והיער בתורו השיב לה את ניגונו הניצחי. הכוח שלה התפזר לכל עבר והתפשט לתוך האדמה, העצים ואפילו השמיים - דבר שגרם לי לתהות, אם היא בעצמה הייתה מודעת לכוחה העצום.

הענפים, הדשא וכן גם שורשי היער התפרסו תחת רגליה כמרבד של פרחים ועשבים ובכל מיני צבעים; כאילו שהיער עצמו בירך אותה על הישג כוחה העצום - כוח שיכולתי לחוש בו ממרחק רב ומבלי לגעת בה בכלל.

היא הפשילה את ראשה אחורה, לוקחת נשימה עמוקה לתוך ריאותיה ועוצמת את עיניה בניסיון לספוג, או אפילו לשאוב את כוחו ואורו העצום של השמש הזורח מעליה.

נשענתי על העץ, מביט בה בידיי המשולבות על חזי; כיצד האישה החלשה והקטנה הזאת הצליחה להשיג את הכוח העצום הזה, מבלי להישרף למוות?

סביר להניח שאדם רגיל אכן היה נקרע לגזרים רק מנוכחותו במקום אחד עם הביצה, אבל לא אילייה - משהו בתוכה זימר וקרא לכל סובבים אותה להיכנע, משהו שהיה טהור ונקי לחלוטין. וכמובן שזה לא היה הדבר היחיד עליו חשבתי ברגע ההוא - הרי שהמחשבה ההבאה שנכנסה לתוך ראשי הייתה השאלה, אם היא יכלה להחזיר אותי לגוף הקודם שלי בעזרת הכוח החדש שניתן לידיה.

השפלתי את מבטי המריר על כפות ידיי, מקמץ ופותח אותן לרווחה ובכוח. לעזאזל, מדוע חזרתי לגוף הארור הזה? ניסיתי להבין מדוע הכוח הזה חזר וכבל אותי בקשריו, למרות שהביצה מצאה את בעליה ויצאה לחופשי?

הרי שזכרונותיי חזרו למקומם; למעשה, הכל - מלבד המראה הקודם שלי חזר לקדמותו. לכל השדים והרוחות, מדוע הדבר הזה קורה דווקא איתי? מדוע אני לא יכול פשוט להשתחרר מהקללה המעצבנת הזאת?

"טאמין?" שמעתי את קולה קורא לי, אך לא העזתי להרים את מבטי לשלה; לא יכולתי, כיוון שבמובן מסוים - קולה השתלב כעת עם קולה המתוק והמוכר של ריסה בעומקי ראשי.

לעזאזל...

במקום לענות לה, הסתובבתי ופניתי דרומה בתקווה גדולה שאולי, עם בואנו אל מחנה השדים, אוכל סוף כל סוף להשתחרר מכוחה; אך במקום להתמקד על הביצה, או על המחנה עצמו כפי שתכננתי מלכתחילה - ראשי ריחף וחזר לתחושה המשונה ההיא שהביא לי קולה המוכר של אילייה.