בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק ה

הנזיר

"למה אתה מתכוון?" היא החזירה לי בתמיהה.

צימצמתי את עיניי בחשד והחמצתי מבטי עליה, לפני שנשפתי וניערתי ראשי לשלילה. היא לא הייתה בין הנבונים שבעולם, אם היא עדיין לא הבינה מי אני. ובכל זאת איכשהו היא שמעה עליי והגיעה הנה בגללי. ישרתי מבטי לשלה, כאשר היא היטתה ראשה בסקרנות וחזרה על שאלתה בחוסר הבנה ובלבול.

"לשום דבר..." החזרתי לה בנשיפה עייפה, מסיט מבטי למטה.

בהיתי לאורך גופה, למקום אליו נדדו עיניי בחוסר שליטה. וכאשר היא הבחינה במבטי עליה, היא השפילה את עיניה וראתה את אשר נחשף בפניי. עיניה החומות התעגלו באימה, לפני שהיא הסמיקה ונתנה לי את גבה בבושה, דבר שגרם לי לצחוק בצליל שקט ומגוחך.

היא משכה את מחוך הלסוטה שלה מעלה בכוונה להסתיר את החזה שלה מפניי. חזה שיצא מעט, כאשר נפלנו מלמעלה. ולומר את האמת, אחרי שנים כה רבות שחייתי בגופו של ילד קטן, דבר כזה כבר לא השפיע עליי כפי שהשפיע על גופי הקודם. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחייך לעברה, במיוחד כאשר היא חזרה לעברי, מסרבת ליישר מבטה הנבוך לשלי.

לא השבתי דבר להתנהגותה המפוחדת, מלבד הכחכוח הגרוני שלי, בכדי למשוך את תשומת ליבה לעיניי.

"למה את רוצה להגיע אל הספר?" שאלתי בחוסר עניין, משנה את הנושא.

התלבטתי ארוכות, אם היה עליי לחשוף את עצמי בפניה. הרי שלא יכולתי לבטוח בה, היא הייתה בת-אדם ובפעם האחרונה שבטחתי בבן-אדם, הפכתי למי שאני כעת. היא חיבקה את עצמה בחוזקה, מבטה נודד בין העצים הגבוהים והחשכה של היער. כאשר היא חזרה להביט בי ונשפה בכל כוחה וברעד.

נכון שלא בטחתי בה, אבל זה לא אומר שהיא בטחה בי. יכולתי לראות את הדאגה בעיניה, כאשר היא הרימה מבטה לשמיים האפורים וחזרה להביט בי בהחלטיות שקטה. היא בלעה רוק וליקקה את שפתיה, אחרי שנשמה עמוק ופלטה כמעט בצווחה.

"אני...!" קולה נבלע לצליל חנוק, בעודה מכחכחת בגרונה ואומרת בחוסר רצון מהיר ומקטר. "אני העלתי באוב את הנביא, כי המלך ציווה עליי... אבל, במקום לעזור למלך, הנביא פקד עליי לצאת אל ההר, לפתוח את הספר ולהביא את הביצה למלך השדים-"

"מלך השדים?"התפרצתי בספקנות.

מה, לעזאזל... למה שהנביא ישלח אותה הנה מלכתחילה, אם הוא רצה ש... רגע...

חזרתי להביט בה בתמיהה. הוא אמר לה להוציא את הביצה ולהביא אותה למלך השדים. העברתי מבטי לאורך גופה החלש ומבטה המפוחד, הרי שאיש לא אמור היה להוציא את הביצה מהספר והנביא רצה שהיא בעצמה תעשה זאת. הוא רצה שהיא תפתח את הספר. היא... האישה הקטנה והחלשה הזאת...

"כן," היא המשיכה בציחקוק עצבני ונבוך. "גם אותי זה הפתיע, או יותר נכון הפחיד..." היא משכה בכתפיה מבעד לקיטוריה, לפני שהמשיכה בחומץ קל. "על כל פנים, עליי להגיע אל הר הספר, לפני שהמלך יגיע אליו... אחרת כולם ימותו... כולם, כולל השדים..." היא השתתקה, נושכת בשפתיה התחתונה ברעד. "לכן, אממ... לכן, אני גם זקוקה לנזיר... למרות שהנביא אמר לי שהוא בעצמו אמור היה למצוא אותי".