בעלת האוב | פנטזיה רומנטית לנוער+

פרק ב

אילייה

תמיד רציתי להיות אחת הכשפות הגדולות של הממלכה הזאת. כל חיי חלמתי לעמוד לצד בני משפחתי ולהביא להם לגאווה. כמובן שידעתי שזה בחיים לא יקרה.

זה לא יקרה, בגלל הגבר שעמד כעת ממולי. בגלל האיש שהשמיד אנשים כמותי במשך שנים רבות. בגלל המלך שפקד עליי לעשות, את אשר הוא אסר במשך עשור שלם.

"אילייה?" הוא המתין בדממה, כאשר חזרתי להביט בו ברטט קל וצמרמורת עזה. האם עשיתי את הדבר הנכון? האם עשיתי נכון שהסכמתי?

"ומה אם, אממ... אני לא אצליח לפתוח את הקשר..." פלטתי בקולי הרועד, מחליפה מבט קצר בין שני הגברים, לפני שדממה מטלטלת השתלטה על האוהל הגדול סביבנו.

הרגשתי בנמלים קטנות מטפסות לאורך גבי, כאשר הרמתי מבטי והבחנתי בשומר המלך בוהה בי. עיניו המצומצמות עמדו עליי בעוד שידו אחזה בידית חרבו אשר הייתה קשורה לצד חגורתו.

האם התנועה הפשוטה הזאת הצביע על-כך שהם יוציאו אותי להורג באשר אבחר לעשות? השפלתי מבטי בחרדה עצבנית, לפני שליקקתי שפתיי בלחיצות קלה.

"זאת אומרת-"

"הנביא סיפר לי פעם, שהכשפים נולדים עם יכולת מיוחדת... הוא אמר שהם יכולים לראות או לחווית, כפי שהוא קרא לזה, כישוף רק פעם אחת בחייהם בכדי לזכור אותו לנצח... ולכן הם, זאת אומרת, אתם לומדים מגיל צעיר כל-כך..." הוד מעלתו התקדם אליי בצעדיו האיטיים, ידיו שלובות מאחורי גבו ומבטו החלטי וקריר. "בת כמה את, אילייה...? אם תרשי לי לשאול כמובן..."

"עשרים וחמש, הוד מעלתך..." השבתי בחוסר רצון למראה חיוכו הבטוח וכן, הבנתי. אני ידעתי בדיוק לאן הוא חתר.

הרי שלפני יותר מעשר שנים שהוא החל להשמיד אותנו, שנה אחר שנה מלווה במותם של מיליוני אנשים. כשפים מוכשרים שנתנו את עצמם לממלכה הזאת, לאדמה הזאת ולמלך הזה.

הוא הבין וראה שהספקתי ללמוד הרבה דברים בשנים שלפני ההשמדה של האנשים שלי, משמע שהיה עליי להצליח באשר אעשה.

חיוך מריר וחסר שליטה כיסה את פניי בהבנה מוחלטת שעמדתי להצטרף אליהם, אל אותם הכשפים המוכשרים, אם לא אעשה כמצוותיו וכן גם אם אענה לפקודתו.

בשם האל הקדוש, אני רוצה לחיות את החיים האלו במלואם, הרי היו כל-כך הרבה דברים שלא ראיתי או ניסיתי בחיים הקצרים הללו. השפלתי מבטי על ידיי האוחזות האחת בשניה במחשבה אחת ויחיד שבאשר אבחר לעשות, אענש.

אם אפר את בקשתו של המלך, אמות. אם אענה לבקשתו, רבים אחרים ימותו וזה כלל גם אותי.

"ובכן?"

"כמובן, הוד-מעלתך".

נתתי לרגליי לקחת אותי לעבר השידה הרחוקה בזווית האוהל אשר היה מחולק לשני חדרים. הראשון נועד לקבלת הפנים והשני הוסתר מאחורי וילונות, שם ביצע ראש המחנה את הניתוחים שלו.