מאגנוס
אני רואה את החשש בעיניה, כאשר היא מסתכלת על המים כאילו הם מפנים כלפיה חרב.
"סיליה" אני קורא לה, אמנם בקול שקט אך אני יודע שהיא שומעת אותי, וכעת כל תשומת ליבה מופנה כלפיי.
"מה?"
"את בוטחת בי?"
"יותר מכל דבר אחר" היא אומרת בביטחון,היא בוטחת בי.
"אז קדימה,אני כאן,תסמכי עליי"
היא נעמדת באיטיות,ונראה שהיא חושבת.
"קדימה,בטחי בי"אני לוחש לעצמי.
היא ממלמלת לעצמה ואז היא קופצת למים בעניים עצומות.
היא נכנסת כולה למים ואני צולל, תופס אותה ומעלה אותה מעל שפת המים.
זרועותיה נכרכות סביבי והיא משתעלת ומנסה בהסטריה לא לטבוע.
היא מתנשמת בכבדות וידיה זזות בלי הפסקה.
"היי,תירגעי מתוקה,הכל בסדר, אני כאן" אני מנסה להרגיע אותה.
אני מלטף את שיערה ומנגב את המים מפניה.
"ששש הכל בסדר" היא נרגעת ומתחילה לצחוק.
"נו,כזה גרוע?" אני מקניט אותה.
"כן" היא אומרת כשקולה עדיין משועשע.
אני מרים את רגליה כך שהן כרוכות סביבי.
"תחזיקי בי" אני מורה לה. היא עורכת את ידה סביב צווארי ומסכלת את רגליה סביבי.אני שוחה כשהיא נתלית על גבי,זה מקשה עליי אך אני לא אומר מילה. אני שומע אותה מתנשפת כשאני מגביר את המהירות והיא מהדקת את אחיזתה סביב צווארי.
אני מגיע לסלע בצד הנהר ונעצר.
"סיליה,את יכולה לשחרר עכשיו"אני צוחק ומרגיש אותה נושמת בהקלה.
"זה היה ממש מפחיד" היא מתנשפת כאילו סיימה ריצת מרתון.
אנחנו מתיישבים על הדשא.
"סיליה" אני קורא כשאני מתחיל להעביר את ידי בשערה הרטוב.
"כן?" היא עוצמת את עיניה כשאצבעותיי מעסות את ראשה
"מה החלום שלך?" היא פוקחת את עיניה ומביטה בי ברצינות
"להיות מאושרת" היא לוחשת בטון מעט עצוב.
וואו,לא ציפיתי לתשובה הזאת.
לא אשקר ואומר שציפיתי שתענה תשובה שטחית כמו עושר, חברים וכדומה.
"את לא מאושרת?"
"לא"
אני מרגיש כאב באזור החזה,מגיע לה להיות מאושרת.
"אם כך,מה יגרום לך להיות מאושרת?"
"הלוואי והייתה לי תשובה לכך"
פתאום נהיה שקט מביך..
"ואתה?" היא שוברת את השתיקה.
"אני?"
"כן,אתה,אתה מאושר?" אני מרגיש את העור שלה סומר ומעביר את ידי בזרועה כדי לחמם אותה.
"לא" אני עונה בטון בטוח.
"ואתה יודע מה יגרום לך להיות מאושר?"
אושר? אני חושב שמעולם לא חוויתי אושר אמיתי.
"כלום" הכיוון של השיחה מתחיל לעצבן אותי.
"כלום?" היא מבולבלת
"כן,כלום. אני לעולם לא יהיה מאושר" כבר התרגלתי לעובדה הזאת,אבל היא נראית מזוזעזת.
"זה משפט ממש עצוב להגיד"
"ובכן,זאת המציאות." עיניי מתגלגלות מאליהן ופיה נפער לשנייה.
"אוקיי,אם כך,מה החלום שלך?"
"קל,לשלוט בלימרוס"
גבותיה מתכווצות מעט
"זה החלום שלך?"
"אכן" קולי משועמם
"משום מה, אני לא מאמינה לך"
"אז מזל שמה שאת מאמינה לא מזיז לי" היא מרחיקה את ראשה ממני בבת אחת.
היא מביטה בי בהלם ואני נשאר במבט אדיש,לא מבין מה כל הדרמה.
"אוקיי,למה אתה מתנהג ככה?" מבטה פגוע
"ככה?" אני לא מבין מה קרה
"כן,ככה...פוגע"
פוגע?
"אני לא מבין מה הסיפור,למה את לא מניחה לזה וזהו?"
"כי אכפת לי ממך"
אני נוחר בזלזול "לא אכפת לך ממני,אם היה אכפת לך ממני,היית מורידה את המסכה"
"אני לא מבינה מה הקשר" בקולה נשמע עלבון.
"את מתחבאת ממני כמו ילדה קטנה, מסרבת להראות לי את פנייך,כאילו מסתתר שם מפלצת.
מתישהו אני אגלה את פנייך,אני לא מבין למה את מתעקשת כלכך, את יודעת שזה מייסר אותי ובכל זאת ממשיכה עם הדבר המטופש הזה,אז כן,המסכה היא ההוכחה שלא אכפת לך ממני"
היא מביטה בי בהלם מוחלט,כאילו לא מבינה מאיפה כל הדברים האלו הגיעו.
היא רגילה למאגנוס "המתוק",המאגנוס שאני לידה.
היא רגילה שאני משפיל את עצמי לידה,שאני מרצה אותה,אבל עכשיו היא פוגשת את מאגנוס של כולם המאגנוס האמיתי.
"זה הרצון שלי מאגנוס,ואתה צריך לכבד את זה"
"ועל ידי כך לבטל את הרצון שלי?לא תודה"
היא נעמדת ואני נעמד מולה,נועץ בעיניה מבט.
"מה הרצון שלך מאגנוס?"היא מרימה את קולה מעט,כדי להתגבר על שלי.
"שתורידי את המסכה"
"לא" היא אומרת נחרצות.
"אם כך,אין לי מה לעשות איתך יותר" אני אומר בשעמום.
פיה נפער וכמעט נוגע ברצפה.
"א..אתה עוזב אותי?" היא לוחשת בטון לא מאמין.
"הבחירה היא רק בידייך, או שאת מורידה את המסכה,או שלא תראי אותי לעולם"
היא חושבת.
וחושבת
וחושבת....
"ובכן?"אני שואל כשאני חושב שהיא הגיעה להחלטה.
היא מסתכלת עליי ועיניה בורקות.
דמעה קטנה זולגת במורד לחיה.
היא מתקרבת אליי ומלטפת את פניי.
מגעה מצמרר אותי.
היא נעמדת על קצות אצבעותיה ונושקת ללחיי.
אני מחייך ועוצם את עיני כשאני מבין מהי ההחלטה שלה.
אני..
היא בחרה בי.
"אני מצטערת"
אני שומע אותה אומרת וכשאני פוקח את עיניי אני רואה את גבה המתרחק ממני בריצה.
היא לא בחרה בי.
היא עזבה אותי.
•••••••••
היייייייי
טוב אז קודם כל יש לי בקשה קצת...מוזרה.
הבקשה המוזרה שלי היא לא לקרוא את הסיפור שלי בשישי בערב/שבת..
אני אסביר.. אני שומרת שבת ומבחינתי זה קצת מפריע לי שקוראים את הסיפור שלי ביום שבת...מסיבות כאלה ואחרות.
עכשיו אני לא יכולה להחליט על אפחד,זה מובן,וזה לגיטימי,ואני לא יכולה להגיד לאף אחד מה לעשות.
אני רק מבקשת שאם אפשר..כמה שפחות את שלי,כן זה בקשה מוזרה שאני מבקשת ממכם לא לקרוא סיפור שלי אבל יש לי סדר עדיפויות משלי....
אשמח אם תכבדו את הבקשה שלי,אני משקיעה המון בשביל הסיפור וכותבת בין אזרחות למתמטיקה(ולפעמים תוך כדי) אני לא עושה מטרות או כל הדברים האלו כי זה לא אני ואני לא כותבת כדי להשיג הצבעות ותגובות וכל זה...אני כותבת כי אני אוהבת,ולפני שפגשתי את וואטפד הייתי כותבת את הסיפור הזה במחברת,אני לא מצמידה לאף אחד אקדח לרקה. רק מבקשת שיכבדו את הבקשה שלי.
חפרתי אני יודעת... בקיצור...זה ממש חשוב לי,אז אם אפשר..תודה רבה
עוד משהו...כנראה שיעלה היום עוד פרק מנקודת מבט של קליאו/סיליה כפיצוי על שלא עלה פרק די הרבה זמן.
תודה על הכל
YOU ARE READING
I need to hate you
Romance''לימרוס'',ממלכות קרה שנשלטת על ידי המלך גאיוס דאמורה האכזרי. קליאונה בלוס,משרתת בארמון המלוכה של לימרוס...היא חוותה כמה רגעים קשים בחייה והמשפחה שלה נהרסה האכזריות על ידי משפחת דאמורה, היא אמורה לשנוא את המשפחה הזו ולאחל למותה,אבל איך היא יכולה,כשה...
