קליאו
אני הולכת אל חדרי בצליעה קלה,בדרכי לחדרי.
לגופי יש את הבגדים של מאגנוס שנתן לי מאחר שבגדיי נקרעו.
אני מקבלת מבטים חטופים מהעוברים במסדרונות.
שיערי מבולגן, עיניי אדומות, אני צולעת ולבושה בבגדים גדולים,ברור שאמשוך תשומת לב.
אל אני מתעלמת מהמבטים והצחקוקים וממשיכה בדרכי אל החדר,כל שאני רוצה עכשיו זה להתחפר במיטה ולישון,לשכוח מהלילה שעבר עלי.
אני מגיעה לפתח החדר ולוקחת את המפתח שמתחבא מתחת לשטיחון הכניסה..מקורי,אני יודעת.
כשאני פותחת את הדלת יש שקט,בכל זאת מוקדם בבוקר.
אני שומעת נשימות חרישיות מחדרה של איזי וכשאני נכנסת לחדר אני מגלה אותה ישנה בזרועותיו של תיאון.
ראשה על חזהו והוא מחבק אותה.
אני מחליטה לא להעיר אותם ומסתובבת כדי להכנס לחדרי.
אני נכנסת למיטה שלי ומתכסה כולי.
אני מנסה להרדם אך המחשבות לא נותנות לי שקט.
מאגנוס, האדם שאותו אהבתי בכל ליבי,פגע בי.
הוא לקח את התמימות שלי,את החירות שלי..והאבסורד זה שהוא בכלל לא זוכר את זה!
כשהוא ראה אותי באמבטיה -שאפילו אני לא יודעת איך הגעתי אליה- הוא שאל אותי מה קרה,לא יכולתי להסתכל בעיניו,אך לא הייתי מסוגלת לספר לו,הוא לא היה מניח לי..
אז שיקרתי,אבל גם זה לא עבד כל-כך,הוא הבטיח לי שהוא לא ינוח עד שיגלה מי פגע בי,זה יהיה כמו כלב שרץ אחרי זנבו..
תחושת גועל גואה בי שוב וצמרמורת עוברת בגופי,להזכר במה שעשה לי..
הבחילה מטפסת במעלה גרוני ואני מזנקת מהמיטה ורצה אל השירותים.
אני מרוקנת את גופי מורידה את המים.
כשאני מתכוונת להיענש ולחזור למיטתו אני שומעת רעשים מבחוץ
"קליאו?" קולו שלי תיאון נשמע.
אחרי שנייה הוא נכנס לחדרי במבט מודאג.
"קליאו?!"
"כאן" אני אומרת בתשישות.
אני יוצאת אליו ובשנייה הוא רץ אליי.
גופו מוטח בשלי והוא מרים אותי כמו ילדה
"לונה שלי,איפה היית? דאגנו לך כל-כך" בלי משים דמעותיי חוזרות וזולגות על פניי
"ת-תיאון" אני מתייפחת ומחבקת אותו בזרועותיי.
הוא מניח אותי על המיטה ומתיישב לידי.
"איפה היית?" הוא חוזר ושואל.
"אצל מאגנוס.." אני מצליחה למלמל כשאני נרגעת.
"כל הלילה?" הוא שואל בספקנות.
אני מהנהנת ומתחמקת ממבטו.
הוא סורק את גופי ועיניו נפערות כשהוא רואה את הבגדים שלגופי.
"אלו..אלו הבגדים שלו?"
"כן.."
"קליאו..האם אתם..?" הוא לא מסיים את המשפט ודמעותיי מתחדשות.
"קליאו..מה קורה כאן?"
אני לא יודעת מה לאמר,הבושה משתיקה אותי.
הוא מעביר שוב את מבטו על גופי,הפעם בקפדנות,ועיניו מתכווצות כשהוא מביט בידי.
הוא מרים את ידי ובוחן את מפרק היד.
אצבעות עוברת על צמיד החבורה שמאגנוס השאיר עליי בליל אמש.
"קליאו..." נראה שהמחשבות רצות בראשו,הוא מבין.
"בבקשה ממך תגידי לי שהוא לא עשה את זה" הוא נשמע לא מאמין.
הדמעות ממשיכות לזלוג ואני לא מגיבה.
הוא מרים את ראשי כדי שיהיו בעיניו.
"לונה,אני מתחנן,תאמרי לי שהוא לא עשה לך את זה!" קולו רם יותר והוא מאדים.
אני מנענעת את ראשי.
"הלוואי והייתי יכולה להגיד" אני אומרת בקושי ומתחילה להתייפח.
אני מרגישה את גופו של תיאון רועד מכעס.
"אני הולך לשסף את גרונו!" תיאון שואג ומבהיל אותי.
"תיאון לא" אני מתחננת.
"זה לא מעניין אותי שהוא הנסיך!הוא מת!"
"בבקשה תיאון..הוא לא יודע"
"לא יודע? הוא עשה זאת מתוך שינה?! ואיך זה קרה בכלל??"
"הלכתי לחדר שלו,הוא דרש שאוריד את המסכה,כמובן שלא הסכמתי ואז הוא..."
אני לא יכולה להגיד את זה
"הרחתי שהוא שיכור,ניסיתי לעצור אותו אבל הוא היה חזק ממני" קולי נשבר ואני מרגישה את ידו של תיאון מלטפת את ראשי.
"אני חושבת שהתעלפתי באיזשהו שלב, למחרת הוא היער אותי וגיליתי שאני שוכבת בתוך אמבטיה, נבהלתי כי חשבתי שהוא עומד לעשות זאת שוב,אבל אז הוא התחיל לשאול מי עשה לי את זה,הבנתי שהוא שכח הכל.."
אני שומעת את תיאון מקלל אותו בשקט.
"אמרתי לו שאני לא יודעת מי עשה לי את זה,לא רציתי שידע,מי יודע איך הוא היה מגיב,אז שיקרתי ואמרתי לו שהוא מצא אותי..הוא הצטער על מה שהיה ונתן לי את מילתו שלא ינוח עד שיגלה מי עשה לי את זה " בסוף המשפט אני צוחקת ללא הומור.
"לונה שלי" תיאון מנגב את דמעותיי ונושק למצחי.
"הממזר,איך הוא היה מסוגל לפגוע בך כך,אני לא עומד בזה לונה,אני לא יכול לשתוק על כך"
"בבקשה תיאון,אל תעשה כלום,זה לא יעזור,אם תלך ותתעמת איתו הוא רק ינפח את החזה ויגיד שהוא הציל אותי ואתה סתם מקנא בו."
"אז מה הולך לקרות?את תסלחי לו סתם כך?"
"א..אני לא יודעת מה הולך לקרות"אני משפילה את ראשי
"לונה,הוא פגע בך,איך את יכולה לסלוח לו על זה?"
"אני לא אומרת שאני סולחת לו,אני רק רוצה לישון עכשיו,לשכוח"
תיאון נושק לראשי "טוב מתוקה,לכי לישון" הוא אומר ויוצא מהחדר.
אני נכנסת להתקלח,לשטוף את היום הזה.
אני נכנסת למיטה וצוללת לשינה.
מאגנוס
כשסיליה יוצאת מחדרי אני קורא למנקה שתסדר את הבלאגן.
בזמן שהיא בחדרי אני יוצא לארוחת בוקר בחדר האוכל.
שם מחכים לי הוריי ואחותי.
"מאגיי" אחותי קמה ממקום מושבה ורצה אליי.
אני מתכופף כדי להיות בגובה שלה ונותן לה לחבק אותי.
"שלום לך קטנה שלי" אני נושק לה.
"התגעגעתי אליך" היא אומרת לי וליבי נסדק.
הוריי לא רוצים שאתראה עם אחותי..למרות שהיא פאקינג אחותי.
הם לא רוצים שיהיו לי הסחות דעת מהייעוד שלי,לרשת את המלכות.
"סופיה,זה לא מנומס לקום מהשולחן כשאחרים עדיין אוכלים,בייחוד כשאת עדיין אוכלת" קולו הקשוח של אבי קוטע את החיבוק שלנו.
"מצטערת אבא" היא אומרת בצייתנות וחוזרץ למקומה
אני מתיישב לידה ומכבד את הוריי בניד ראש.
"סוף-סוף החלטת לרדת לפשוטי העם ולבוא לאכול איתנו?" הקול הביקורתי של אמי מכוון אליי.
אני לא מתייחס לזה חשיבות ומושך בכתפיים מבלי להעיף בה מבט.
אני ממלא את צלחתי בפירות וגבינות.
"פושע מסתובב בארמון" אני מודיע לאחר כמה דקות.
אבי בוחן אותי
"תסביר"
"אתמול בשעת ערב מאוחרת אחת מאורחות הארמון 'נפגעה' מגבר זר" לא רציתי לאמר את 'המילה' ליד אחותי,אבל אבי הבין אותי.
"ממתי דבר כזה משנה לך?"
"ממתי שזה קורה לאנשים שיקרים לי" עכשיו תשומת ליבה של אמי מופנה אליי.
"יקרה לך?" אבי אומר בגיחוך.
"אכן" אני עונה.
"אהא..אני מבין,אתה מדבר על החברה הזאת שלך,לא כן?"
"זה משנה?"
"ובכן בכל מקרה,אין לי מה לעשות בעניין,מאות אנשים עוברים בארמון מדי יום,הסיכוי למצוא את ה'פושע' לטענתך הוא אפסי,מה גם שזה לא נמצא בסדר העדיפויות שלי."
אין לו מה לעשות בעניין?! הוא מלך לימרוס,אם ירצה ימצא את האשם תוך יממה בלבד,אך כמובן שמשהו שקשור אליי והוא לא בנוגע למלכות לא מעניין אותו.
"כמובן,לא חשבתי אחרת,לא תיארתי לעצמי שלאבי יהיה אכפת ממני..אל דאגה,אני אמצא את ה'פושע' לבדי"
"שקול מילים בן, אל תשכח שאתה מדבר עם אביך" אימי נוזפת בי.
"אשקול מילים כאשר יתנהג כמו אבא שלי" אני אומר ויותר מהחדר.
כשאני מגיע לחדרי הוא כבר מצוחצח,שום זכר ממה שהיה הבוקר.
גם האמבטיה מבריקה,וכל טיפת דם שהייתה נעלמה.
הו..סיליה שלי, אל דאגה,אני אמצא את המנוול שפגע בך..עוד אגרום לך לחזור לבטוח בי....
YOU ARE READING
I need to hate you
Romance''לימרוס'',ממלכות קרה שנשלטת על ידי המלך גאיוס דאמורה האכזרי. קליאונה בלוס,משרתת בארמון המלוכה של לימרוס...היא חוותה כמה רגעים קשים בחייה והמשפחה שלה נהרסה האכזריות על ידי משפחת דאמורה, היא אמורה לשנוא את המשפחה הזו ולאחל למותה,אבל איך היא יכולה,כשה...
