קליאו
ידו החמימה של מאגנוס אוחזת בשלי והיא מובילה אותי החוצה.
אנחנו הולכים מעט וגם יורדים במדרגות,וכשאני מריחה את ריח הדשא שאחרי הגשם של הלילה אני מבינה שיצאנו מחוץ לארמון.
"תיזהרי כאן" מאגנוס מזהיר אותי,אני מרגישה מדרגה ומטפסת עליה.
"שבי" אני מתיישבת כשאני מזהה מושב מבד רך.
"איפה אני?"אני שואלת כשאני שומעת דלת נסגרת ורעשי הרחוב משתתקים.
"בכרכרה" הוא עונה ובתזמון מושלם אני מרגישה שאנחנו זזים.
לרגע חודר לאפי ריח נעים של מטעמים אך הוא נעלם עד שאני חושבת שאני מדמיינת.
"מתי אוכל להוריד את הכיסוי?"
"כשאומר לך,בינתיים תהני מהנוף" הוא אומר בטון משועשע.
"זה מה שאני אעשה"
"תאמר לי לפחות כמה זמן תימשך הנסיעה?"
"שעה"
"נהדר.."אני אומרת בשעמום.
שעה של חוסר ידיעה,לאן הוא כבר יכול לקחת אותי.
כשזה מגיע למאגנוס אני לא יודעת למה לצפות.
וכל שנותר לי הוא לחכות
***
"אני ממש משעמם אותך הא?" אני שומעת קול מעומעם ומבינה שנרדמתי.
"מה?"אני שואלת כשאני מנסה להתעורר.
"הייתי בטוח שאת מאזינה בקשב מלא לסיפורי המרתק,עד ששמעתי נחירות קלות ומבין שנרדמת"אני שומעת את קולו המשועשע של מאגנוס ומבחינה שהוא מנסה להשאר רציני.
"היי!אני לא נוחרת!!"אני אומרת בעלבון
"הו כן,את בהחלט כן,אבל זה בסדר,זה לא מזיז לי,זה אפילו חמוד" עכשיו הוא בכלל לא מנסה להסוות את השעשוע ופורץ בצחוק מתגלגל.
"מאגנוס,זה לא מנומס לצחוק על מגרעותיה של בחורה" אני משלבת את ידיי ומרגיש את לחיי מתלהטות.
"קדימה,אין שום דבר רע באישה שנוחרת,את אמורה להיות גאה בזה,את מיוחדת!"
"אוקיי! השיחה לגבי הנחירות שלי נגמרה ברגע זה" זה רק גורם לו לפרוץ בצחוק מתגלגל נוסף.
"יש לך מזל,בדיוק הגענו" הוא אומר ואני נושפת בהקלה,סוף סוף.
אני שומעת את הדלת נפתחת ומאגנוס עוזר לי לצאת.
ריח מלוח חודר לאפי ורעש של מים נשמע מרחוק.
מאגנוס מוביל אותי קדימה ורעש המים מתחזק.
"את יכולה להוריד את כיסוי העיניים"מאגנוס לוחש לאוזני.
כל שאני עושה זה להושיט את היד קדימה, בקשה אילמת שייתן לי את המסכה שלי
אני שומעת אותו נאנח.
וכשהוא מניח בידי את המסכה אני שומעת אותו אומר לעצמו 'מתי תלמדי לבטוח בי?' הו מאגנוס,אם רק היית יודע,שאני סומכת עליך,יותר מעל עצמי,אך אני יודעת שאם תגלה את זהותי, תשנא אותי.
הפגיעות שבקולו מכאיבה לי פיזית,
אני מצטערת...אני לוחשת לו בליבי.
"תעצום עיניים"
אני שומעת תזוזות ובלי לחכות אני מורידה את הכיסוי.
הבזק אור פוגע בעיניי ואני מתקשה לפתוח אותן וכשאני מתרגלת לאור אני פוגשת ב..גן עדן.
מדשאות ארוכות ואין סופיות משתאות למולי.
אני מסתכלת לכיוון הרעש ומגלה מפל קטן שנופל לתוך אגם מים צלולים כלכך שאני מבחינה בדגיגונים צבעוניים שוחים בתוכו.
על שפת האגם גדלים עצים המניבים פירות ופרחים צהובים.
מרחוק אני רואה בד פרוש על הדשא,וכלבלב קטן ומנוקד ישן עליו.
על הבד פרושים שתי צלחות,שתי כוסות וגם שני מזלגות.
כשאני מביטה מולי אני קולטת קודם שמאגנוס מחזיק סל שמדיף ריח טוב,הריח שחשבתי קודם שדמיינתי.
אני מעלה את מבטי ופוגשת בעיניו העצומות.
הבעת פניו מעט משונה,אפילו פגוע אם מתעמקים,ואני יודעת שאני הסיבה לכך.
"תמשיך לעצום את העיניים"אני מורה לו בלחש.
אני מעלה את ידי ומלטפת תחילה את חזהו.
ואז ידי עוברת לצווארו ואני מעבירה את אצבעי בקו הלסת שלו.
לבסוף ידי מגיעה לפניו,אני מעבירה את האצבע המורה על הצלקת שלו ואני מרגישה אותו מדרך לרגע אך מייד מתרכך.
אני מעבירה את אצבעי ברכות על לחיו,שפתיו ועיניו העצומות.
אני מתקרבת אליו ונעמדת על אצבעותיי ונושקת לשפתיו.
הוא לא מחזיר לי נשיקה,רק עומד במקומו,בלי לזוז.
אחרי שאני מתנתקת ממנו אני מלטפת את זרועותיו עד שאני מגיעה לכפות ידיו.
אני מרימה אותן בהיסוס ומניחה אותן על פני.
מאגנוס לא זז,לא מגיב.
"תעשה את זה" אני מבקשת ברכות.
הוא מעביר את ידו בשיעורי ונעצר כאשר הוא לא מרגיש את בד המסכה שנקשר בשיערי.
"סיליה.."
"אני בוטחת בך מאגנוס,עשה זאת" אני מפצירה.
הוא מלטף את שיערי ביד אחת ובשנייה הוא מלטף את פניי בעדינות כאילו אני עשויה חרסינה.
הוא מעביר את אצבעו כל שפתיי ואז עובר ללחי.
הוא רוכן לנשק את הלחי ואז,באיטיות מענה הוא עולה לכיוון עיניי.
מאגנוס מכווץ את עיניו העצומות,כאילו הוא מדמיין את עיניי.
אני עוצמת את עיניי והוא מלטף אותן,הוא נוגע בריסיי בעדינות ומעביר את אצבעו על השקע שתחת עיניי.
במשך שניות ארוכות הוא רק מלטף את העניים שלי ואז הוא רוכן לנשק אותי בנשיקה עזה.
"תרשי לי לפקוח עיניים" הוא מתחנן בין נשיקה לנשיקה
"לא"
אני לא מוכנה לקחת את הסיכון שכל זה ייגמר,לא היום.
"לפחות תאמרי לי מה הסיבה שאת לא חושפת את עצמך בפניי,אני יודע שזה לא מפני שאת חושבת שלא תראי יפה בעיניי,תאמרי לי את הסיבה האמיתית"
"מפני שאם אחשוף את עצמי בפניך...תשנא אותי"
"אני שונא הרבה אנשים סיליה שלי,אך אותך..לעולם לא אשנא" הוא מבטיח לי. אך אני נשארת בשלי ומנענעת את ראשי לשלילה.
"מתי תגלי לי?"
"הלוואי שהייתה לי תשובה לכך" אני לובשת את המסכה ואומרת לו לפקוח את עיניו.
"אני תמיד אוהב אותך סיליה "
"אני תמיד אוהב אותך מאגנוס" אני מחזירה לו באותו מטבע.
***
"מאגנוס..המקום הזה,הוא יפייפה" אני אומרת כשאנחנו נשכבים שנינו על השמיכה אחרי שאכלנו,ובזמן שהכלבלב הקטן,שמכיר את מאגנוס לפי ההתרגשות שלו כשראה אותו, דורש את תשומת הלב של מאגנוס.
"אני יודע, לפני כחצי שנה רבתי עם אבי כרגיל, ברחתי ממנו,מהמציאות ומצאתי את המקום הזה. אך מעולם לא חזרתי לכאן,עד היום.
העברתי כאן את הלילה והתעוררתי כשהקטן הזה בוכה על החזה שלי,הוא היה קטן יותר מכף ידי אז,אני משער שהיה בן יומיים" הוא מלטף באגביות את הכלבלב שנובח בהתרגשות.
אני רואה מאגנס מנסה להסתיר את החיבה אל הכלב אבל לפי הדרך שבו הסתכל עליו כאשר נתן לו אוכל,אני רואה שהקטנטן חשוב לו.
"האם זאת אנושיות,הנסיך מאגנוס לוקאס דאמורה??"
"אני מכחיש כל קשר שלי לאנושיות כלשהי" הוא מתרצן אך אני רואה שהוא עושה עצמו.
"קדימה את באה לשחות?"הוא לא מחכה לתשובה ופושט את חולצתו וקופץ למים מהצוק שבו ישבנו עליו.
אני מביטה במים בחשש ורואה את רגליו של מאגנוס זזות במים בשביל לצוף ומבינה שהמים עמוקים.
"קדימה למה את מחכה?"
"אני לא יודעת לשחות" אני מסגירה בבושה.
"תקפצי" הוא דורש בביטחון ונראה שהעובדה המביכה לא מזיזה לו.
"אני גם בלי בגד ים" אני מנסה להוריד אותו מזה.
"קפצי עם הבגדים,קדימה זה רק אני"
"אני לא יכולה לקפוץ,אני אטבע" הצוק שבו אני עומדת די גבוה מהמים.
"אני אתפוס אותך,לא תטבעי"
"לא יודעת מאגנוס...אני לא חושבת" אני מתרחקת לאחור וחוזרת להתיישב על השמיכה
"סיליה!" הוא צועק רגע לפני שאני מתיישבת.
"מה?"
"את בוטחת בי?"הוא לא צועק אך אני שומעת את מילותיו בבירור.
"יותר מכל דבר אחר" אני מחזירה לו באותו טון
"אז קדימה,אני כאן,תסמכי עליי" אני מרגישה שאנחנו כבר לא מדברים על האגם. מאגנוס מביט בי בהפצרה ואני נעמדת בחשש.
אני מפחדת,אך אני יודעת שמאגנוס כאן,והוא לא יעזוב אותי,הוא ישמור עליי...ואני כבר לא מדברת על המים העמוקים.
שבוע טוב❤
YOU ARE READING
I need to hate you
Romansa''לימרוס'',ממלכות קרה שנשלטת על ידי המלך גאיוס דאמורה האכזרי. קליאונה בלוס,משרתת בארמון המלוכה של לימרוס...היא חוותה כמה רגעים קשים בחייה והמשפחה שלה נהרסה האכזריות על ידי משפחת דאמורה, היא אמורה לשנוא את המשפחה הזו ולאחל למותה,אבל איך היא יכולה,כשה...
