Crazy

פרק 17

היי לכל מי שכאןן!

מעלה פרק נוסף בשני הסיפורים שלי.. 

אזזז... תהנו (: 

-------------------

ביום שלמחרת אני נכנס לג'פרסון בשבע בבוקר, מקדים את שעות הביקור בשעה וחצי. ישנתי כל הלילה במכונית, לא מסוגל לזוז מהאזור, כאילו שאם אשאר שם קאמיל תרגיש מוגנת יותר (לא שהיא ידעה שאני שם בכלל). אני נראה כמו הצרות שלי בערך, עם חליפה מקומטת וזיפים, ועכשיו אני גם מתווכח עם המזכירה שתיתן לי להיכנס מוקדם יותר משעות הביקור. למרות הקסם האישי הרב שלי, היא לא נכנעת.

שיחת טלפון קצרה לאדם, והנה אני שוב מאחר לעבודה. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה אני תמיד מרגיש אשם. אדם מתייחס אלי כמו לכל עובד רגיל במשרד, והנה אני ברוב חוצפתי הרבה גם מבקש לאחר ליום במשרד. אני יושב מול המזכירה במשך שעה וחצי, עובר על תיקים בפלאפון ונועץ בה מבטים כעוסים, כאילו באשמתה אני מאחר לעבודה, ולא חשוב שזו הייתה ההחלטה שלי.

אבל ההחלטה הזו משתלמת.

אני נכנס לחדרה של קאמיל בשמונה וחצי בבוקר, ולמרות שאלוהים יודע שקאמיל יפה בעיניי בכל מצב, בהחלט נראה כאילו עבר עליה לילה קשה. היא יושבת על המיטה שלה ובוהה בקיר, עיניה מוקפות עיגולים שחורים של חוסר שינה והיא נראית עצובה והמומה ובעיקר מותשת. הספר שלה מונח לידה ולא נראה כאילו היא קראה בו, ואני חושב לעצמי שאולי כדאי שאקנה לה ספר חדש, לפני שהספר הזה ימאס עליה.

היא מסתובבת להתבונן בי, אבל השמחה הרגילה שמלווה את בואי לא מגיעה. היא נראית...ריקה. זה מכאיב לי בלב לראות אותה ככה, בעיקר אחרי שהצלחתי לעשות אותה כל כך שמחה בביקורים האחרונים שלי. עכשיו נראה שכל המאמץ הזה היה לשווא. אשמה תוקפת אותי כשאני מסתכל על העיגולים השחורים סביב עיניה העייפות. אם רק הייתי מתאמץ יותר, אולי הייתי מצליח לשמור עליה הלילה. היא לעולם לא מבקשת ממני שום דבר, ואת הדבר היחיד שהיא ביקשה, לא הצלחתי לתת לה. זה גורם לי להרגיש כמו אפס.

"קאמיל... ניסיתי, אני נשבע." אני לוחש והיא מהנהנת. הייתי צריך להביא לה משהו כדי לשמח אותה. הייתי צריך להביא לה אוכל, או בגד נחמד, משהו שיסיח את דעתה. היא מכורבלת במרכז המיטה החדשה שלה, ובגלל שזו מיטה גדולה היא נראית פצפונת. כמו ילדה.

אלוהים, למה עשו לך את זה?

"אכלת ארוחת בוקר?" אני שואל, בתקווה לפתח שיחה כלשהי. אולי אם היא תדבר איתי אוכל להסיח את דעתה מהכל. אם רק אצליח לגרום לה לשתף איתי פעולה.. אולי אני אצליח לשפר את מצב רוחה. היא מנידה בראשה ואני נלחם בדחף ללכת ולרסק את המטופלים כאן אחד אחד, עד שמישהו יגיד לי מי לעזאזל פגע בה ככה.

"את רוצה שאביא לך משהו לאכול?" אני מנסה שוב, למרות שאני יודע שאתקל בתשובה שלילית. היא לא רוצה אוכל. היא רוצה להרגיש מוגנת, ואני לא מצליח לתת לה את זה. מהרגע שאעזוב ועד הרגע שבו אשוב, היא נתונה לחסדי כל מי שירצה לפגוע בה. המחשבה הזו גורמת לי לבחילה.