Crazy

פרק 38!

כשאני מגיע לחדרה של קאמיל בג'פרסון באותו הערב, קאמיל קופצת לזרועותיי בחיבוק. "אני מצטערת שהתקשרתי אליך בעבודה, לא רציתי שתדאג בגללי, פשוט-" היא מדברת בשטף מסחרר ואני קוטע אותה.
"מתוקה, הכל בסדר. את תמיד יכולה להתקשר אלי. אני מצטער שהיית מוטרדת בגלל אתמול." אני מחייך חצי חיוך נבוך. אני לא רוצה לחשוב על כך שקאמיל ראתה אותי אתמול בחולשתי. אני רוצה להיות חזק בשבילה תמיד, ואתמול לא הייתה הפעם הראשונה בה כשלתי בכך.
ידה של קאמיל מטפסת אל הלחי עטורת הזיפים שלי. עיניה עדיין מלאות דאגה שמכווצת לי את הלב. "טרב, חשבת אולי... לדבר עם מישהו?" אני לא יודע למה לא צפיתי את השאלה הזו קודם לכן, אך ההפתעה תופסת אותי מעט לא מוכן בהתחלה.
"אהה..." אני מגמגם, לא בטוח מה אני אמור להגיד לה. אבל אז אני נזכר שקאמיל מבינה אולי יותר מכולם על מצוקות נפשיות. היא רואה אותן כל יום במשך שנים. אין אדם המבין ממנה, כנראה, בחשיבות של טיפול פסיכולוגי למי שזקוק לו. אבל האם אני זקוק לו?
כן.
הקול הפנימי שלי לוחש, ואני מתכווץ בתוך עצמי. אין בושה בטיפול פסיכולוגי, והייתי בטיפול כזה כשהייתי ילד, אך מעולם לא חשבתי על כך שאולי אצטרך ללכת לטיפול כזה גם בגיל בוגר יותר. והאם אני צריך טיפול פסיכולוגי? או אולי מקומי הוא כאן, לצידה של קאמיל? האם אני אמור להיות מטופל בג'פרסון? 
"טרב, אני יודעת מה אתה חושב. אני לא אומרת שאתה חלק..מ..טוב, מאיתנו כאן בג'פרסון. ד"ר סטפני אמרה שגם בחוץ יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ושאליהם הולכים אנשים מתפקדים.  היא אמרה, שאם אתה בסדר במהלך היום, אבל אתה בכל זאת צריך קצת עזרה, אז הם עוזרים לך. חשבתי שאולי...תוכל לדבר עם מישהו. אולי על היום ההוא בבית החולים? או על אתמול?" אני לא רואה בעיניה דבר מלבד דאגה, אבל בכל זאת לא יכול שלא להרגיש מעט...מושפל.
קאמיל ראתה אותי ברגעי השפל שלי, ואני כבר לא כל יכול בעיניה. אחרי כל מה שקרה, היא כבר לא סומכת עלי. על השפיות שלי. אני כבר לא המגן שלה. אני כבר לא ה...איך היא הייתה קוראת לי? נסיך?
אני מהורהר זמן ארוך מדי, כנראה.
"אני מצטערת, אני מצטערת. לא התכוונתי...אני לא רוצה לפגוע ברגשות שלך. טרב, בבקשה...תגיד משהו." דמעה זולגת מעינה הירוקה ואני מתנער באחת מההרהורים שהצעתה גרמה לי.
"נסיכה, הכל בסדר. אני פשוט...חושב על זה, אוקי? הייתי בטיפול פסיכולוגי כשהייתי ילד. אולי אני באמת צריך לחזור." עוד כשהמשפט עוזב את שפתי אני מבין את הנכונות שלו. אני באמת צריך לחזור. הייתי במקום רע כשקאמיל גרשה אותי ממנה אחרי ששכבנו, ורק התדרדרתי במשך תקופה ארוכה. ג'ייק עזר לי להתרומם על רגליי, וגם העובדה שקאמיל מדברת איתי עזרה, אבל יום האתמול הוכיח שעדיין יש לי דרך ארוכה לעבור. עברה עלי תקופה קשה, ואם אני רוצה להיות הסלע האיתן של קאמיל, עלי לעבוד על הדברים שמפריעים לי, ולנסות להפסיק את ההתקפים שלי.
"את צודקת, נסיכה. אני אמצא פסיכולוג טוב. אני אשתפר, בסדר?" אני רוצה להבטיח לה שאני חזק, שהיא יכולה לסמוך עלי, שלא אאכזב אותה שוב, אבל אני רוצה שהאמון שלה בי ישוב בלי שאצטרך לבקש אותו ממנה.
"טרב...אתה בסדר. הכל בסדר. אתה לא צריך להשתפר. רק דאגתי לך, אז חשבתי להציע." היא נושכת את שפתה ומתבוננת בי בחשש, כאילו אני עלול בכל רגע להתפרק. אני שונא את זה. אני שונא את הזהירות שלה כשהיא איתי היום.
אין לי מה להגיד, אז אני פשוט מהנהן.
אנחנו עומדים לרגע בשתיקה ואז קאמיל פונה ממני והולכת אל השירותים. אני שומע את הדלת נטרקת ולאחר מכן יפחה. מה עשיתי?
"קאמיל!" אני דופק על הדלת, מעט בחוסר סבלנות. אני שומע אותה בוכה מעבר לדלת, ואני באמת משתדל לשלוט בעצמי ולא לפרוץ את הדלת.
"קאמיל, צאי החוצה. אמרתי שאני מסכים. אמרתי שאני אלך. בבקשה." אני עומד מאחורי הדלת, לא יודע מה לעשות עם עצמי. למה היא בוכה? הסכמתי.
"אני אלך. אני נשבע. צאי החוצה, מתוקה." אני מנסה לשדל אותה, אבל הבכי רק מתחזק. הידיים שלי מתחילות לרעוד. אני משעין את האגרופים שלי על הדלת, נחוש בדעתי שלא לפרוץ אותה. מגיעה לה פרטיות. אם היא מסתגרת ממני, היא צריכה לצאת מרצונה.
"אל תבכי. אני מצטער, אני מצטער על אתמול. אני לא...זה לא יקרה שוב. את יכולה לנשק אותי. את יכולה לעשות מה שאת רוצה. צאי החוצה, נסיכה." הבכי שלה רק מתחזק, ואני לא מבין. אני מעביר יד בשיערי, נואש. למה היא בוכה? אני רק...אני נותן לה מה שהיא רוצה. זה מה שהיא רוצה.
"קאמיל.." אני דופק שוב, אבל היא לא נענית לי.
*
"קאמיל.." אני מתחיל, אבל היא כל כך היסטרית שאין אפילו מה להגיד. "לא, לא, לא! תתרחק ממני...תתרחק ממני.. בבקשה.." היא מבועתת, כל כך מבועתת שהיא ממש..רטיבות מתפשטת מאיזור מפשעתה ומכתימה את הסדין המסובך סביבה. היא משתינה על עצמה. לא...לא! היא מפחדת בטירוף, עיניה מעורפלות מהשינה, ולפני שאני מספיק להוציא עוד הגה מהפה שלי, איליי קופר, נורה רוברטס, ואח חדש שאני לא מכיר, פורצים את הדלת.
*
קופר עוזב אותי עם הצרחות והבכי שלה מעבר לקיר. אני משתנק, נחנק. חייב להגיע אליה גם כשהיא לא רוצה אותי. אני עדיין בבוקסר, ואפילו לא אכפת לי. אני חייב לוודא שהיא תהייה בסדר. אני נעזר בקיר, אבל בשנייה שאני נעמד אני קורס שוב. אלוהים, בבקשה תעזור לה. בבקשה. היא כל כך מפחדת. היא מפחדת בגללי. אני מכה ברצפה באגרופי עד שכאב חודר את מעטה החרדה וההבזקים. הוא ממלא אותי, משחרר את הנשימה שלי. אני מתחיל לנשום שוב בערך כשהבכי והצרחות שוככים, אבל אני לא קם ממקומי ליד הקיר. אני מחכה, מחכה שיגידו לי שאני יכול להיכנס. מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי שהיא בסדר.
*
לרגע, רק לרגע אחד, הזכרונות תוקפים אותי. הלב שלי נשרף שוב ואני אבוד בזכרון אחד הימים הגרועים בחיי, שני אולי רק ליום בו קאמיל נחטפה. הלב הנשרף שלי מאיץ, כאילו יודע שאלו פעימותיו האחרונות. אני מכווץ את אגרופיי על דלת העץ של חדר האמבטיה של קאמיל, נשרף, נחנק.
ואז אני מושך את עצמי חזרה לקרקע.
תתאפס על עצמך. הבטחת לה שתהייה חזק. הבטחת לה שתשתפר, ועוד באותו הרגע אתה נשבר. היא צריכה אותך. היא צריכה לסמוך עליך. היא צריכה להישען עליך כשקשה לה. מעולם לא נכנעת, וזה פאקינג לא יקרה עכשיו.
אני נושם נשימה עמוקה, מקשיב לקול הפנימי שלי שמאפס אותי. קאמיל באמת צריכה אותי.
"קאמיל, מתוקה, אני לא יודע מה קרה אבל אני צריך שתצאי החוצה כדי שנפתור את זה, בסדר?" אני יודע שמשהו היה הטריגר לדמעות שלה, אבל אני גם מבין שבנוסף לטריגר, זהו אחד מהימים האלה. אחד הימים בהם קאמיל צריכה קצת יותר רגישות, קצת יותר רוך. יום שבו הלב והנפש שלה כואבים קצת יותר. והרי רק הרגע החלטתי להוכיח לה שהיא יכולה לסמוך עלי שוב. האין רגע טוב מעכשיו לזה?
אני נשען על הקיר לצד הדלת.
"את לא פוגעת ברגשות שלי, נסיכה. אני יודע שאת דואגת לי, ואני מעריך את הדאגה. ואת צודקת, כדאי שאלך לטיפול פסיכולוגי. לא חשבתי על זה עד עכשיו. תודה שהצעת לי. תצאי החוצה בשבילי? אני לא אוהב שאת בוכה ואני לא יכול להגיע אלייך."
הדלת נפתחת. אני מתרחק מהקיר.
"נסיכה..." העיניים שלה נפוחות והפנים שלה מלאות בדמעות, ובכל זאת היא יפהפייה. והיא קופצת לתוך זרועותיי.
"אני מצטערת...אני פשוט..." היא מתייפחת לחזי בזמן שאני מעביר ידיים עדינות בשיערה.
"אני יודע, מתוקה. אני יודע." ואני באמת יודע. אני יודע איך זה כשיש ימים שבהם הבעיות שלך פשוט...גוברות עליך. אני יודע איך ימים נראים שבהם אתה מרגיש כאילו הנפש שלך, המוח שלך, הרגשות שלך, לא יהיו יציבים לעולם. אני יודע איך זה לטבוע.
קאמיל מתנתקת ממני ואני מניח לה לעשות זאת.
"זה פשוט היה יום כזה." היא לוחשת, מושכת בכתפיה בעצב שאני שונא לראות.
אני מוחה דמעה מהלחי שלה. "אני מבין, נסיכה. את רוצה לדבר על זה עוד קצת, או שאת רוצה לעשות משהו אחר? אפשר לשחק בקלפים." אני מציע. הלב שלי יוצא אל הנסיכה היפה שלי, הנסיכה שמבלה את ימיה בניסיון לאסוף את רסיסי הנפש שלה ולהרכיב אותם יחד, אחרי שריסקו אותה שוב ושוב.
היא מחייכת חיוך דומע. "אני...אני אשמח לקלפים. תוכל ללמד אותי פוקר? קראתי בספרייה שמשחקים את זה עם קלפים כמו שיש לי. ועם...ז'יטונים? אבל לא ידעתי מה זה." במפתיע, היא מצליחה להוציא ממני פרץ צחוק מופתע.
אני מניד בראשי בשעשוע. פוקר? מאיפה היא מביאה את הרעיונות האלה? "בטח, נסיכה, אלמד אותך לשחק פוקר. לא חייבים ז'יטונים." אני מסביר לה שז'יטונים הם מטבעות פלסטיק גדולים שמשמשים להימורים, ואחרי שקאמיל מוציאה ממני הבטחה להביא לה ז'יטון שתוכל לראות בפעם הבאה בה אנחנו נפגשים, אני מלמד אותה פוקר.
*
יום אחר כך, אני מוצא פסיכולוג, דוקטור הנרי ליינוקס. אני קובע פגישה לשבוע הבא.
ואני עומד בהבטחה שלי, אני משתפר.

--------------------
היי!
העליתי את הפרק מהפלאפון, אז מקווה שיצא בסדר ❤️
מוזמנים להצביע ולהגיב וכמובןןןן
שיהיה סופ"ש מושלם!

💕