אני לא מצליח להירדם עד שלוש לפנות בוקר, וכשאני כבר מצליח, המוח שלי מחליט שלא לשחק בסיוטים ולתת לי את הדבר האמיתי. הזיכרון של יום חמישי אחר הצהריים תוקף אותי במלוא העוצמה, ואני מתעורר ונזרק אוטומטית מהמיטה, כבר מוכן לראות את קאמיל צורחת מול הפנים שלי, מרטיבה את המיטה.
אני נשאר על הרצפה עד הזריחה, ואני לא מתבייש להגיד את זה- אני בוכה.
-
ביום שלישי ד"ר אוורסון, ראש המחלקה הפתוחה, מקדם את פניי בשערי ג'פרסון. מקדם זו מילה מאוד עדינה- הוא מאיים עלי שלא אשוב לכאן, או שיוציא נגדי צו הרחקה רשמי. התשובה לגבי הפתק שכתבתי לקאמיל ברורה- למרות הכל, היא לא רוצה לראות אותי.
אחרי הפתק המגוחך הזה, אני חושב שאני כבר לא מאשים אותה.
-
ביום רביעי בבוקר אני יושב במרצדס שלי במשך 4 שעות מול הכניסה של ג'פרסון, מקווה שקאמיל שינתה את דעתה, ושמישהו מהאחים יצא להודיע לי שאני כן יכול להיכנס. לא ישנתי לילה שלם מאז יום רביעי שעבר, והסיוטים שלי רק מחמירים. אני יודע שאני מאבד את השליטה שלי, כי אני רואה הבזקים אדומים בכל פעם שאני חושב על קאמיל, שזה בערך כל הזמן.
בסוף נורה רוברטס יוצאת החוצה, דופקת על החלון שלי, בוחנת אותי בדאגה, בוחנת את התקווה בעיניי, ורק מנידה בראשה. "לך הביתה, טרביס."
אני לא רוצה להגיד לה שאין לי נחת בביתי מיום חמישי, כי זה ישמע פתטי. אני לא רוצה להגיד לה, שלא ישנתי. אני לא רוצה להגיד לה על התקפי הזעם. אני לא רוצה להגיד לה שאני מתעורר מסיוטים, בקושי נושם, מיום חמישי. אני לא רוצה להגיד לה על הכאב בלב שלי.
אני לא חושב שאני רוצה להגיד שום דבר. למען האמת, אני לא חושב שדיברתי מאתמול. אבל מה כבר יש לי להגיד? את המילים היחידות שאני רוצה לומר קאמיל צריכה לשמוע, והיא לא מוכנה.
-
בשעה שלוש לפנות בוקר בין הלילה של רביעי וחמישי אני מתעורר מעוד סיוט (או שאקרא לזה זיכרון?) ואני כל כך מתוסכל, כל כך אבוד, כל כך מפחד שקאמיל לא התאוששה ממני, שאני דופק את היד הסדוקה גם ככה שלי בקיר שעליו אני נשען בכל לילה מהרגע שהגעתי להילטון. הגבס מתנפץ, ואני חושב שאני מתעלף מהכאב.
-
בבוקר אני גורר את עצמי חזרה לרופא שטיפל בי בבית החולים. הוא מתבונן בי בדאגה ושואל איך הגבס נשבר. אני לא אומר לו, כי באמת שאין איך להסביר. הוא פשוט קופץ את שפתיו, מגבס אותי שוב, הפעם בגבס עבה יותר, ואומר שעלי להישאר איתו לשבוע.
חזרנו לנקודת ההתחלה.
-
אני מסמס לאדם שדוחים לי את הסרת הגבס, מתנצל, ומבלה את הימים הבאים בבליל מטושטש של אותם האירועים בדיוק. אימונים אינטנסיביים, מסכים אדומים, חוסר יכולת לנשום וכאבי טרום-התקף-לב. אני לא עונה לטלפונים, אני בקושי יוצא מהחדר במלון, ולמען האמת אני פשוט שבר כלי.
עד שמגיע האירוע שמנער אותי.
מי שאמר שמנקודת השפל אפשר רק לעלות, לא פגש אותי.
-----------------
היוש!
אזזז... התעכבתי ממש עם הפרק, סליחה!
בגלל שהפרק ממש קצר וגם באמת התעכבתי, מעלה ממש מיד עוד אחד ככה שתכלס זה יהיה פרק כפול (:
מוזמנים להצביע ולהגיב!
3>
YOU ARE READING
Crazy
Romanceטרביס גרייסטון חי את החיים הטובים. הוא הבן של ראש העיר סן פרנסיסקו, הוא עשיר, הוא חתיך והוא מתחיל התמחות חדשה במשרד עורכי הדין הכי מצליח בעיר. לא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו, והוא לא נוטה להקדיש לשום דבר בחייו מחשבה שנייה. עד שהוא פוגש את קאמיל טיילר...
