Crazy

פרק 15

שלום שלום לכל מי שכאן!

אני עובדת המון לאחרונה ולכן קצב הפרקים איטי אך בתקווה יציב.. סביבות פרק כל 5 ימים 

מקווה שאתם נהנים עד עכשיו, מוזמנים להגיב ולהצביע (;

נ.ב- הפרק הזה ממש קצרצר כי הוא פרק מעבר לאחד הפרקים שהיו הכי קשים לי לכתיבה, מקווה שתבינו !

-------------

אני ממשיך לבקר את קאמיל, ולהביא לה מתנות ולהעמיד פנים שהן בכלל לא מתנות אלא ניצול של שוברי מתנה לחנויות של בנות שקיבלתי מהעבודה, או חולצות שאני שונא או כל תירוץ אחר. אני לא יודע אם קאמיל מבינה שאני משקר לה ומקבלת את זה או שהיא באמת קונה את כל הבולשיט שיוצא לי מהפה כל פעם שאני מגיע ובידי שקית, אבל היא מקבלת את המתנות שלי בשמחה. כבר יש לה בגדים של בנות, אבל לפעמים כשאני מגיע היא עדיין לובשת את הבגדים שלי, ואני אוהב את זה כל כך.

אני מכיר לה אוכל שהיא בכלל לא מכירה או מזכיר לה אוכל שהיא לא אכלה שנים, ואני לא שואל שאלות והיא לא מנדבת מידע ואנחנו נכנסים למערכת יחסים מהסוג העדין והטהור ביותר. כשעובר עליה יום רע והיא מכונסת בעצמה אני רק יושב לידה בחוץ, בשקט, כואב את הנשמה המצולקת שלצדי, מקווה שיום אחד היא תשתף אותי במה שעבר עליה. בימים טובים אנחנו משתובבים בחוץ, בשמש, כמו ילדים. ובימים הכי טובים...בימים הכי טובים היא נוגעת בי.

לפעמים זה רק מגע רגעי ביד, כשהיא מסבה את תשומת לבי לפרח חדש שפרח בגינה. לפעמים היא מתווה סימנים על הקעקועים שלי כשאנחנו יושבים על המיטה שלה ואני מקריא לה את מדור הרכילות ממגזינים של בנות ושנינו צוחקים על השטחיות בעולם הזה. אבל לפעמים, רק לפעמים, בימים הכי-הכי טובים, היא משעינה את ראשה עלי כשאנחנו שוכבים בדשא, ונותנת לי להעביר אצבעות עדינות בשיערה ועל זרועה, ונרדמת.

אני יכול לשבת ככה שעות, מוקף בריח שלה ובשיער האדמוני היפהפה, לשמוע את הנשימות שלה ולקוות שאוכל לכלוא את הרגע הזה בקופסה קטנה ולקחת אותו איתי לכל מקום. כי ככה, כשהיא נרדמת בזרועותיי, אני יודע שהיא סומכת עלי, והלב שלי מתנפח מגאווה ומרגשות נוספים שאני כבר יודע שעדיף שלא לתת להם שם.

לאט-לאט, בלי לשים לב, קאמיל תופסת כל פינה פנויה במחשבות שלי. אני כבר לא מזדיין עם בחורות אקראיות, והעבודה שלי היא לא הדבר היחיד שאני חי בשבילו. לא. זאת היא. על כל הטירוף, על כל המוזרות, על הימים הטובים והימים הרעים. אני שבוי ביופי שלה, בחיוך שלה כשאני משמח אותה, החיוך ששמור רק לי. הצחוק שלה כשאני עושה משהו אידיוטי במיוחד וכל האפלה מתפוגגת מעיניה והיא כמעט נורמאלית.

כל אחד אחר היה אומר שאני מאוהב, אבל אני לא אומר את זה. אני מקבל את מה שיש בינינו בדיוק כמו שהוא- יפה, טהור, נטול הגדרות. אני מאפשר לה להיות מי שהיא ומה שהיא, מאפשר לה להחלים, ורק מקווה לרגעים גנובים בהם היא מסירה את החומות שלה בשבילי, ומחייכת וצוחקת ונוגעת. אני לא מספר עליה לאף אחד, כי אני לא רוצה לפגום במה שיש בינינו. אבל יותר מזה, אני לא רוצה לפגום בהחלמה שלה. אני לא רוצה שאבא שלי יבוא וישאל אותה שאלות, אני לא רוצה שישבו כתבי רכילות מול בניין ג׳פרסון. אני רוצה שהיא תהייה שלי ורק שלי, אבל יותר מכל- אני רוצה שהיא תהיה מוגנת.

אבל איך אומרים לנו כשאנחנו ילדים?

לא תמיד מקבלים מה שרוצים. 

-----------------------

מתח מתח מתח.... 

מה יקרה עכשיו?? 

מקווה שאהבתם למרות שהיה קצר !

נ.ב 2- פרק חדש עולה ברגעים אלה ממש לסיפור להציל אותך, מוזמנים להציץ... 

3>