אני לא יודע איך הפתק ההוא מצא אותי, אבל במחשבה לאחור אני חושב שאולי אדם דאג לי כשהפסקתי לענות לטלפונים, ובירר איפה אני. אם הוא ידע, אז אני די בטוח שככה שולח הפתק גילה גם הוא. אבל כל אלו רק ניחושים. הדבר היחיד שאני יודע הוא שביום חמישי, שבועיים אחרי שנכנסתי דרך שערי הגיהינום, אני שוכב על המיטה בהילטון ובוהה בתקרה, אבוד במחשבות של עצמי. עד שנשמעת דפיקה בדלת.
אני תוהה מי לעזאזל זה יכול להיות, כי באמת שלא אמרתי לאף אחד שאני נמצא כאן, ואוזר כוחות לקום ולפתוח את הדלת. השרירים שלי תפוסים מאימון הלפנות בוקר הקבוע שלי, זה שאני עושה ממש אחרי שאני מצליח להתאושש מארבע שעות שינה מלאות בסיוטים מחרידים. אני מתנודד אל הדלת, מרגיש כאילו שתיתי למרות שלא נגעתי באלכוהול מהרגע שבו אמא שלי מצאה אותי בדירה.
מלצר של המלון עומד בפתח הדלת, אוחז במגש ועליו מכסה כסוף. אני מניד בראשי, מסמן לו שלא הזמנתי כלום, אבל הוא רק מחייך, ממלמל "לא אנגלית" קטן במבטא לא ברור ומושיט לי את המגש. אני נכנע, לוקח את המגש ומניח אותו על שולחן קרוב. עד שאני מצליח להתאפס על מיקום הארנק שלי ולשלוף כמה שטרות של דולר כטיפ, הבחור כבר לא בדלת. אני סוגר אותה, מחליט שאם כבר קיבלתי אוכל, אולי כדאי שאוכל. בשבוע האחרון שמרתי על שגרה מסויימת בעניין- בדרך כלל הייתי מתעורר, מתאמן, אוכל ארוחת בוקר, מטייל בחוץ- אבוד מבפנים, ואז חוזר למלון, נזרק על המיטה ומעמיד פנים שאני צופה בטלוויזיה (או לפעמים סתם בוהה) ואז הולך לחפש ארוחת ערב בבופה של המלון.
אבל אני לא מתלונן על אוכל חינם.
אני פותח את המכסה הכסוף ומגלה שלא קיבלתי אוכל בכלל. מי ידע שהחיים יכולים להיות דפוקים כל כך עד הפרטים הקטנים? במקום זה על הצלחת הלבנה מונח פתק לבן מקופל. אני מרים אותו, תוהה אם אני מפריע להצעת נישואין של אחד הזוגות השוהים במלון, ואז פותח את הפתק ומגלה כתב שחור מודפס.
קראסט נהרג. היא בסכנה.
אני מתפכח מהטשטוש שלי כאילו הזריקו לי סם מעורר.
קאמיל!
אני מתלבש תוך חמש שניות, יורד במעלית עד החניון, מניע את המרצדס עם היד הדפוקה שלי ויוצא בשעטה. פאק.
אני נוהג כל כך מהר שאין לי אפילו זמן למחשבות, ותוך חמש עשרה דקות אני עוצר בחריקת בלמים מול הכניסה של ג'פרסון. אני רץ לקבלה, עוצר ליד המזכירה המבוהלת, מתנשף.
"איפה היא?" אני לא חושב שדיברתי כבר כמה ימים, כי הקול שלי בקושי נשמע. "איפה היא?" אני שואל שוב. המזכירה מנידה את ראשה בהלם. אלוהים, אין לי זמן לשטויות האלה.
אני שועט במסדרון של ג'פרסון, חדור מטרה כל כך שאני אפילו לא שם לב לג'ורדן, שפונה מאחד המסדרונות הסמוכים אל המסדרון שלי. אני מתנגש בו והוא מגלה אינסטינקט זריז ביותר וחוסם אותי מיד.
YOU ARE READING
Crazy
Lãng mạnטרביס גרייסטון חי את החיים הטובים. הוא הבן של ראש העיר סן פרנסיסקו, הוא עשיר, הוא חתיך והוא מתחיל התמחות חדשה במשרד עורכי הדין הכי מצליח בעיר. לא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו, והוא לא נוטה להקדיש לשום דבר בחייו מחשבה שנייה. עד שהוא פוגש את קאמיל טיילר...
