בפעם הבאה שאני מגיע למתקן ג'פרסון, קאמיל יושבת על מיטתה ולמולה שוב אליוט יושב על הכיסא. אני מהדק את כפות ידיי לאגרופים לרגע קל ואז מרפה. הכעס שלי בלתי הגיוני לחלוטין ואני יודע את זה. לא נראה שלאליוט יש כל כוונת זדון בנוגע לקאמיל, אבל אני לא מצליח לשלוט בכעס שלי. כשהוא מרים את עיניו אלי אני מעביר אליו מסר צונן ונטול מילים לחלוטין. היא שלי.
אליוט נראה כאילו הוא מוכן לפרוץ בצחוק. אני לא לגמרי מבין מה מצחיק אותו, אלא אם מצחיק אותו לחטוף אגרוף כזה שיעיף לו את השיניים לתוך המוח. קאמיל מזנקת מהמיטה ולהפתעתי הרבה היישר לתוך ידיי. אני עוטף אותה בחיבוק עדין ומשתדל שלא לקבור את פניי בשיערה, שמריח כמו פרחים וקיץ. היא מעולם לא קפצה עלי כך בחיבוק. אליוט מחייך חיוך מרוצה וללא מילה נעלם מאחורינו ויוצא מהחדר.
קאמיל מתנתקת מחיבוקי ואני עומד שם, מתבונן בה, המום כולי. היא מצחקקת למראה הבעת פניי ואני מחייך בתגובה. "היי, מתוקה. התגעגעתי אלייך." אני מצליח לחלץ מפי, לא נבוך כלל מההודאה. באמת התגעגעתי אליה. היא ליוותה אותי בכל מחשבה ומחשבה מאז עזבתי אותה כאן לפני שלושה ימים. אני לא יודע באיזה שלב קאמיל הפכה להיות חלק כל כך מרכזי בחיים שלי, אבל היא הפכה. העובדה שמכסת הזיונים החודשית שלי ירדה כמעט לאפס היא ההוכחה הניצחת לכך.
היא נזרקת בחזרה אל המיטה שלה וטופחת על המזרן לצידה, מזמינה אותי ללא מילים לשבת לצידה. אני די חסר מילים בעצמי, המום לחלוטין מהקלילות שבה קאמיל יוצרת מגע וקרבה היום. הזהירות שמלווה בדרך כלל את כל תנועותיה נעלמה היום כלא הייתה. התיישבתי לצידה והיא פנתה אלי.
"אז, דיברתי קצת עם אליוט מאז שעזבת," לא שימח אותי לשמוע את זה בכלל, אבל השתדלתי שלא לעקם פרצוף. קאמיל הייתה היום במצב רוח מצויין ואני לא רציתי לעשות דבר כדי להרוס את זה. "אתה יודע למה הוא כאן?" היא המשיכה, עיוורת לחוסר הרצון שלי לדבר על האידיוט. הנדתי בראשי וחיכיתי שתגיע לעיקר, או לפחות שתפסיק לדבר עליו.
עצבות קלה העיבה על פניה. היא דאגה בבירור לידיד שלה. רציתי לשנוא את הדאגה שלה לאליוט אבל גם אהבתי את זה. היא החלה להניח לאנשים להתקרב אליה. "הייתה לו חברה-הכי-טובה שהפכה להיות החברה שלו. הם הכירו כל החיים. הם עשו צניחה חופשית ליום ההולדת שלה, אבל המצנח שלה לא נפתח." אוי, לא. ילד מסכן. לא היה לי מושג למה קאמיל מספרת לי את זה, אבל לא יכולתי שלא להתכווץ למחשבה. אהבת חייו של הילד צנחה אל מותה ישר אל מול פניו. אפשר היה להבין למה הוא ניסה להתאבד. המראה של זה... זה בוודאות משהו שלא עוזב אותו.
הדבר היחיד החיובי בסיפורה של קאמיל הוא שאני נרגע לגבי אליוט. הוא בהחלט לא מהווה איום על קאמיל. לא נראה לי שיש לו איזה שהוא רצון לגעת בה.
"אני והוא דיברנו. על... לשמור על אנשים שחשובים לנו. על אהבה." חוסר הביטחון בקולה מטיס אותי חזרה למציאות בטיל. הייתכן שאליוט, שעד לרגע זה ממש חשבתי לאידיוט, עודד את קאמיל לשמור על הקשר איתי? פתאום רציתי לרוץ אחריו ולהודות לו.
YOU ARE READING
Crazy
Romansaטרביס גרייסטון חי את החיים הטובים. הוא הבן של ראש העיר סן פרנסיסקו, הוא עשיר, הוא חתיך והוא מתחיל התמחות חדשה במשרד עורכי הדין הכי מצליח בעיר. לא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו, והוא לא נוטה להקדיש לשום דבר בחייו מחשבה שנייה. עד שהוא פוגש את קאמיל טיילר...
