~כעבור חודשיים~
אז אחרי כל כך הרבה זמן זה היה קצת מפתיע, אבל אני ודילן ממש התחברנו אבל לרוע מזלי אנחנו ב"אזור הידידים" זאת אומרת שאם אנחנו נמשיך ככה אני בחיים לא אנצח בהתערבות המחורבנת הזאת ואין לי מושג מאיפה אני אמורה לעזאזל להרוויח סכום כזה לאנבל.
"היי" הוא מפתיע אותי מאחור. רק חשבתי עליו..
"היי" אני עונה אדישה כרגיל.
"מחר זה הבגרות במתמטיקה.." הוא אומר לי חושש. ממש לא אכפת לי כמה הוא יקבל, אבל אני אמורה להיראות אכפתית וחמודה.
"אל תדאג דילן אתה בטוח תקבל מאה" אני אומרת בחיוך. אני דיי בטוחה שבמשך כל חיי לא חייכתי את כמות החיוכים שנאלצתי לחייך בגלל ההתערבות הזאת.
"תודה אן.." זה השם חיבה שלי.. מוזר דווקא לו אני נותנת לקרוא לי ככה ואילו לאמא שלי לא. טוב אולי בהתחשב בעובדה שאמא שלי נטשה אותי בגיל שש עשרה..סיפור ארוך..
"בכיף דרן" אני מלגלגת עליו.
יום הבגרות הגיע מהר יותר מהצפוי.
אני מסתכלת הצידה ואני רואה את דילן מקפץ בלחץ וכל שיערו השחור קופץ יחד איתו.
"היי..תזכור אמרתי שתקבל מאה. חוץ מזה התכוננו ביחד כל החודשיים האחרונים" אני מנסה להרגיעו.
הוא רק מהנהן אליי והוא מפסיק לקפץ אולם הוא עדיין לחוץ מעט.
הבחינה הייתה בסדר, בשבילי בכל אופן. דילן עדיין היה לחוץ.
"זה עבר..תירגע" אני מנסה להרגיע אותו וסוף סוף אני מצליחה.
"רוצה ללכת היום לאנשיהו?" הוא שאל.
"אממ..יש לי הרבה מה לעשות היום" אני אומרת באכזבה. אוף אולי אם לא הייתי צריכה לעבוד על העבודה שלי באומנות אז אולי הייתי קרובה לניצחון בהתערבות.
"אוקי.." הוא אמר מאוכזב גם הוא.
חזרתי לבית שלי כרגיל. פתחתי את הספר שהתחלתי לקרוא. אם אי פעם מישהו יגלה שאני קוראת אני אקבור את עצמי. שמעתי דפיקות בדלת. התעלמתי מהן והמשכתי לדמיין את התמונות כאשר אני קוראת. אבל הדפיקות המשיכו ואני כבר קראתי את אותו המשפט חמש פעמים לפחות. התייאשתי ופתחתי את הדלת.
פאק.
"מה אתה עושה פה?!" אני שואלת.
"אז זה הבית שלך" הוא אומר מתעלם לגמרי משאלתי.
בבית שלי עמד לא פחות ולא יותר מאשר דילן!
"דילן בבקשה לא.נלך לכל מקום שתרצה רק לא לבית שלי" אני מתחננת.
הוא מסתכל עליי ומבין שזה רציני."אוקי.." הוא אומר ואני כבר ממהרת לגרש אותו החוצה ולנעול את הדלת "אבל את באה לבית שלי" הוא אמר ועיניי נפערו נו באמת הייתי חייבת להגיד לכל מקום?!
"אוקי" אני נאנחת.
ואנחנו הולכים ביחד באוטו שלו אל ביתו. שתקתי כל הנסיעה הקצרה, אבל יכולתי להרגיש שדילן מידי פעם מוריד את עיניו מן הכביש ומביט בי.
הגענו לבית לבן בעל שני קומות עם גינה יפייפיה.
"בואי" הוא אומר לי וגורר אותי ממכוניתו.
אני נגררת אחריו מנסה לקלוט כמה שיותר מידע.
"אני בבית" הוא אומר. ואני רק עומדת לידו שותקת ונבוכה.
אישה מבוגרת ירדה במדרגות עינייה כעיניי דילן ושערה אפרפר מעט. שיערתי שהיא אימו.
"היי דילן אני חייבת ללכת אבל תשמור על מייקי וקים ו--" היא דיברה במהירות אך השתתקה ברגע שראתה אותי.
"מי זו?" היא הפסיקה את רצף משפטה המהיר.
"היי, אני אנה" עניתי כמה שיותר מכובדת שיכולתי אבל לצערי השיער הצבוע בוורוד מאפיר והחולצה השחורה שעליה גולגולת ושורט ג'ינס קצר מתחתון וגרביון עם קרעים פחות משכנע שאני ילדה טובה.
היא הסתכלה על דילן במבט חודר אבל דילן רק נשאר אדיש ואני לעומתו שיקשקתי מפחד, כמובן שלא הראתי זאת.
"אמא זאת אנה..היא עזרה לי ללמוד לבגרות ועכשיו היא עוזרת לי להתכונן לבגרות בספרות" הוא מסביר לאימו ברכות.
"אני אחזור מוקדם מהרגיל תשמור על אחים שלך" היא מדגישה. לפחות אחד משלושתינו חושב שנעשה סקס. היא יצאה מן הדלת ואני נשמתי לרווחה.
YOU ARE READING
BAD GIRL & GOOD BOY
Romanceישבתי בחוץ מבריזה מעוד שיעור שלא יועיל לי בשום דבר. "אממ..סליחה?" אני שומעת. אני מגלגלת את עיניי , מוציאה את הסיגריה מפי ומסתכלת לראות את הבן זונה שהפריע לי להירגע. אני נושפת את העשן מפי ומסתכלת עליו ומחכה שהוא יתחיל לדבר כבר. למען האמת הוא דיי חתיך...
