"אני טום, טום הייל. אח שלך" הוא אמר.
לא שלטתי בעצמי ברגע הזה. התחלתי לבכות.
"טומי?" אמרתי. עברו שלוש שני מאז ראיתי אותו. הוא גדל כל כך.
חיבקתי אותו חזק.
"מה קרה טומי? איפה אמא שלי? איפה אבא שלך?" שאלתי דומעת.
"מה קרה לך אנה? למה את לבושה ככה? מה קרה לשיער שלך?" הוא שאל בתמיהה.
"ה..השתנתי" אמרתי מגמגמת מבכי, ידי רועדות.
"התגעגעתי אלייך" אמרתי ולא שיחררתי ממנו. לפחות עשר דקות שלמות.
"אנה אפשר לשתות?"הוא שאל בתמימות.
חייכתי אליו חיוך חצי מאושר חצי עצוב ומזגתי לו מים מהברז.
"איפה את אוכלת?" הוא שאל עדיין תמים.
"בסלון" עניתי לו. אין לי מספיק מקום לפינת אוכל בבית או לפחות לשלוחן קטן.
"מגניבב" הוא התלהב. חייכתי חיוך מתנחם.
"טומי..מה קרה?" שאלתי. למה הוא בא רק עכשיו, אחרי שלוש שנים?! ולמה לעזאזל הוא בא לפה לבד?!
"אמא הייתה במיטה..היא אמרה שהיא הולכת לישון להרבה זמן, ושאני אלך לחפש אותך, היא אמרה לי איפה את גרה והיא נתנה לי קצת כסף" הוא אמר בתמימות האופיינית לו.
הדמעות לא איחרו להתחדש. הבנתי, אמא שלי נפטרה.
"ומה קרה לאבא שלך?" שאלתי עם דמעות שקישטו את פניי.
"אבא הלך לקניות" הוא אמר.
"מתי?" שאלתי.
"מלפני שנתיים" הוא אמר מעט מבולבל. "אבל הוא יבוא לפה ברגע שהוא יסיים את הקניות" הוא אמר בתקווה.
בן זונה! הוא השאיר את טום ואת אמא שלי לגמרי לבדם!
"איפה את ישנה?" הוא שאל.
"בחדר הקטן שם" אמרתי לו ונכנסנו לחדרי שאורכו שני מטרים ורוחבו רק שלושה מטרים.
"חדר מגניב" הוא התלהב גם מזה, ושוב, חייכתי חיוך מתנחם.
"אתה תישן פה ואני אישן בסלון, טוב טומי?" סיכמתי איתו.
הוא הינהן אליי.
"אתה הולך לבית ספר מחר?" שאלתי בנחמדות.
הוא הינהן שוב.
"איפה הבית ספר שלך?" המשכתי לשאול עם הקול המלבב שהיה קצת חדש לגרוני.
"עברתי בית ספר, אני בכיתה ג!" הוא התלהב וקיפץ על מיטתי.
"וואו אתה ענקי" אמרתי לו.
"אני הולך לבית ספר שפה ליד" הוא אמר לי עדיין מקפץ על מיטתי.
"מחר בבוקר אני אקח אותך לשם" אמרתי לו. "עכשיו לך לישון"
הוא הינהן אליי עוד פעם אחת אחרונה ונרדם.
ופתאום הכתה בי המציאות, איך אני אממן גם אותי וגם אותו?!
דמעה אחרונה לערב ירדה במעלה לחיי וכך נרדמתי, עם הדמעה הרטובה של המציאות הנוראית שלי.
למחרת בבוקר לקחתי את טום לבית הספר שלו וביררתי הכל ומסתבר שהוא אכן לומד שם. והחלק שהסתדר הוא שהוא מסיים שעה אחרי.
הגעתי לקולג׳ ודמעות חנקו את גרוני. הברזתי מהשיעור והלכתי לחדר אומנות. בכיתי עד שעיניי התייבשו לבסוף. בכיתי כמעט כל יום הלימודים.
פניי היו דביקות מהדמעות המלוחות. שערי היה מבולגן מהישיבה.
"אנה?" שמעתי קול מוכר.
הרמתי את ראשי מרגליי והבטתי. דילן.
YOU ARE READING
BAD GIRL & GOOD BOY
Romanceישבתי בחוץ מבריזה מעוד שיעור שלא יועיל לי בשום דבר. "אממ..סליחה?" אני שומעת. אני מגלגלת את עיניי , מוציאה את הסיגריה מפי ומסתכלת לראות את הבן זונה שהפריע לי להירגע. אני נושפת את העשן מפי ומסתכלת עליו ומחכה שהוא יתחיל לדבר כבר. למען האמת הוא דיי חתיך...
