תיכון חבצלת

10. ושוב מתמטיקה

עוד פרק!💥

*

הדלת נפתחה, ודרכה נכנסה תלמה, פניה העדינים סמוקים וניכר בעיניה שבכתה.

רום הרגיש את לבו שוקע בקרבו. אני זה שגרם לה לבכות? תהה. בגלל הנשיקה שלי עם גלי? הרגשה שהוא לא הצליח לבטא התפשטה בו.

"למה את מאחרת?" ולדימיר שאל ברוגז. גבותיו העבות והמבולגנות עלו מעט.
תלמה הרימה את סנטרה במאמץ. "הייתי בשירותים."
"כל כך הרבה זמן?" גיחך ולדימיר, "את צריכה נורמלקס?"
"מה זה?"
"תרופה נגד עצירות."

כל הכיתה צחקה. פניה של תלמה התלהטו.
ולדימיר הבחין בכך והתחיל להגיד, "בואי שבי, תלמצ'קה, הכל באהבה." אבל תלמה כבר התרחקה ממנו בצעד החלטי ויצאה מהכיתה. הדלת נטרקה אחריה.

בדממה שהשתררה, ולדימיר שתק רגע ואז כחכח בגרונו והמשיך. "טוב, אז פירמידה משוכללת היא תמיד ישרה..."

רום חש את העלבון של תלמה כאילו חווה אותו על בשרו. אגרופיו נקמצו ונשימתו הואצה והוא כבר לא הצליח להבין את משפטיו של ולדימיר.
"...מי רוצה לנסות? רום?" שאל ולדימיר פתאום.
רום זע על מקומו באי נוחות. "מה היתה השאלה?"

"איזה ישר הוא ישר החיתוך של המישורים ABCD ו-CDE?" שאל ולדימיר בקוצר רוח.
"אה - " רום ידע שהתשובה פשוטה, אבל האותיות התבלבלו לו בראש. "זה - אה - אני לא יודע."
ולדימיר צעד אליו באיטיות ונעץ בו מבט ארוך.
רום הרגיש את עצמו קופא והתאמץ לא להזיז את עיניו.

"צא לסיבוב, תנקה את המוח ותאוורר את ההורמונים, ואז תחזור אלינו. בסדר?"
כמה תלמידים צחקו ופיו של רום נפער לנוכח הגסות. הוא הנהן קלות ויצא מהכיתה.
לבו קפץ כשהתנגש חזיתית בגוף נמרץ שצעד במסדרון במהירות ולא הבחין ברום שנכנס למסדרון.

"אוי, סליחה, סליחה!" תלמה קראה ושפשפה, כמו מתוך אינסטינקט, את הזרוע של רום שבה פגעה במידה הרבה ביותר.
ואז היא שמה לב מי הוא ונתרעה אחורה בעל כורחה.

רום שם לב לרתיעה הקלה והזדעף. המגע שלה עליו לפני רגע היה כה נעים, לרגע הוא האמין שהיא מחבבת אותו, וכעת החוסר בו נדמה לו כואב.
עיניה של תלמה הביטו בו בהאשמה.

"הכל בסדר?" היתמם רום ושנא את עצמו בשל כך.
"למה אתה שואל?"
"סתם, את נראית קצת..."
"קצת מה?"
"עצובה, לא יודע."

תלמה הפנתה אליו את גבה כמי שעומדת להתרחק, והוא כבר הרגיש מאוכזב, אבל אז היא הסתובבה אליו בחזרה והוא ראה שעיניה מבריקות מדמעות עצורות.

בחוסר אונים מסוים הוא ניסה לשנות נושא. "ולדימיר היה לא הוגן אלייך מקודם."
היא נשפה אוויר עצור. "אם הוא יודע איך קוראים לתרופה נגד עצירות, זה רק אומר שלו יש עצירות."
רום צחק. "למה לא אמרת לו את זה? זה טוב!"
תלמה השפילה את מבטה ולא ענתה.

"את רוצה לבוא איתי לקנות משהו בקיוסק?"
"מממ... לא כל כך," השיבה בכנות.
רום הנהן באיטיות. "טוב..."
"טוב..." אמרה תלמה יחד איתו. "ביי."

---

רום ידע שזה היה נבזי מצדו. שזה נגד את כל העקרונות שלו, את כל החינוך שלו ואת כל היושר והמוסר האנושי. כן, הוא ידע.
הוא גם ידע שלתלמה יש חבר. כן, הוא ידע!
אז למה הוא נישק את גלי כשלבו היה נתון לתלמה ולה בלבד, והוא היה מודע לכך?!

רום המתין לחימום המאפה שלו בתנור שבקיוסק, ובינתיים החרטה כרסמה בלבו. לא הייתי צריך לעשות את זה. למה לא עצרתי את עצמי?! הוא אחז בראשו הכואב ממחשבות. מסכנה גלי. ידעתי שהיא מאוהבת בי וניצלתי את העובדה הזאת כדי לנסות לגרום לתלמה לקנא. אבל יש לתלמה חבר, מה הבעיה שלי?! למה נראה לי כאילו יש משהו ביני לבין תלמה, כשהאמת היא שיש לה מישהו אחר?

ועכשיו, חשב בצער אמיתי, עכשיו אני אפגע בגלי כשהיא תבין שרק שיחקתי בה - כן, רום, תתמודד, זה בדיוק מה שעשית - ואיכשהו נראה שגם תלמה בכתה בגללי! זאת אומרת, היא נכנסה בוכה לשיעור כמה דקות אחרי שהיא הסתלקה מהכיתה בצורה מוזרה אחרי שהתנשקתי עם גלי! אז בכל זאת יש בינינו משהו? הוא לא יכל שלא לתהות.

ואז הוא הזכיר לעצמו; גם אם היה משהו, הוא בטוח ייעלם כשתלמה תבין שהוא שיחק בגלי. לא שנראה לו שתלמה כל כך מחבבת את גלי, אבל הוא היה בטוח שתלמה תכעס עליו אם תדע שכך נהג.
רום הביט בשמיים, מפגש של כחול וכחול.

"קח, חמוד," המוכרת אמרה לו והושיטה לו שקית נייר חומה וריחנית.

ואז רום ידע מה הוא צריך לעשות.

---

הוא חיכה מחוץ לכיתת המתמטיקה. כעבור דקות ספורות נשמע הצלצול והתלמידים יצאו מהכיתה בקבוצות קטנות או ביחידים.
הוא המתין בסבלנות.
הנה היא.
הוא ניגש אליה והושיט לה את הקרואסון המהביל.

"בשבילי?" היא חייכה, מוחמאת, והסתכלה לתוך עיניו בפלרטטנות.
"בשבילך," הוא ליטף את לחייה ונישק את שפתיה שוב.
"תודה," לחשה גלי, הדם גועש בעורקיה בהתרגשות. ידעתי, ידעתי! היא חשבה. 89 אחוזים הם לא דבר של מה-בכך!

תלמה יצאה מכיתה, פניה עדיין מעוטרות בכתמים אדומים שנותרו מהבכי, ומבטה נתקל בשניים.
היא מצאה את עיניו של רום נעוצות בה, ומיד פנתה לכיוון הנגדי בלי לומר מילה.
ילד טיפש, חשבה במרירות נגד רצונה.

---

היא מיהרה לצאת מבית הספר. לא היה אכפת לה שנותרו עוד שלוש שעות עד לסיום הלימודים. אני אטפס מעל השער האחורי, חשבה במשיכת כתפיים והמשיכה להתקדם בנחישות, שדה ראייתה מיטשטש מדמעות עצורות.

אך כשפנתה באחד המעברים, נתקלה במישהו בפעם השנייה באותה שעה; והפעם בדמות מוצקה וגבוהה יותר מרום. היא הרימה את ראשה. זה היה אדם.

*

מה אתם חושבים על הספר? תהיו כנים!