תיכון חבצלת

21. סוף השיעור

לא כתבתי לכם כמה ימים בגלל מבחן בפיזיקה, אז עכשיו יש שני פרקים מיוחדים💘

*

אחרי שבוע שבו נמנעה משיעורי מתמטיקה באופן מוחלט, היא הרגישה שהיא מוכרחה לחזור לשיעורים. עברה בראשה מחשבה לרדת לארבע יחידות, אבל היא מיהרה לדחות את הרעיון מכל וכל. העתיד שלי תלוי בזה, היא חשבה וחשקה את שיניה, ואני לא אתן למורה עלוב להרוס לי את העתיד.

לכן, תלמה נכנסה לשיעור וישבה בשורה האחורית לבדה. היא הקשיבה לשיעור והייאוש הכללי שלה רק גבר כשראתה שהיא לא מבינה על מה ולדימיר מדבר.

באמצע השיעור ולדימיר אמר פתאום, "היי! אני רואה שיש לנו תלמידה חדשה בכיתה!" והתקדם לכיוון תלמה באיטיות.
תלמה, מבועתת, לפתה את מושב כיסאה ולבה איים לבקוע מחזה.

"תלמצ'קה... לא ראיתי אותך כבר שבוע!"
תלמה שתקה וזקרה את סנטרה. היא נעצה את עיניה בשולחן והשתדלה לשמור על איפוק.
"מה, תלמצ'קה, למה את כל כך קרה... כמו פריזר! אני התגעגעתי! מה, את לא?"
תלמה השמיעה קול לא מחייב.

"אני לא מאמין, אני בכיתי כל לילה במיטה מרוב געגועים ואת אפילו לא חשבת עלי?"
תלמה שתקה.
נימת קולו השתנתה. "טוב, על ציון שנתי שלך חשבת? כי נוכחות זה אחוז גדול מציון, את יודעת." המבטא שלו נעשה כבד יותר.
"אני... הייתי חולה," שיקרה תלמה, שאצבעותיה התהדקו בעוצמה רבה יותר על המושב כשראתה שרוב העיניים בכיתה נעוצות בדו שיח המוזר הזה שניהל עמה ולדימיר, או יותר נכון במונולוג שלו.

"יש לך אישור מרופא?"
"לא."
"אז תישארי איתי בבקשה בסוף השיעור."
תלמה נחרדה. לא!

רום צפה במחזה בהשתאות. הוא ראה את פניה של תלמה מחווירים כשוולדימיר התקדם אליה, ואת לחייה נעשות ורודות כשהוא דיבר איתה. הוא הבחין בגופה מתקשח במתח עוד ועוד ככל שוולדימיר המשיך לדבר, וגרוע מכל - הוא היה כמעט בטוח שהוא רואה את עיניה מזדגגות מדמעות עצורות.
אוי, תלמה, הוא חשב בדאגה והרגיש את בטנו מתכווצת.

בסוף השיעור תלמה ניסתה להתגנב החוצה אבל ולדימיר ציווה עליה בקול רם: "תלמצ'קה, להישאר." וירה בה מבט כה מלא משמעות שתלמה לא העזה לצעוד צעד נוסף. היא הייתה מודעת לכוונתו. והיא: אם תעזי לברוח, אני אעניש אותך על זה.

אחרי שהכיתה התרוקנה לחלוטין, ולדימיר סגר את הדלת בטריקה. תלמה התכווצה במקומה. שלא יפגע בי, שלא יפגע בי -

ולדימיר התקרב אליה בצעדים מהירים והיא כמעט קרסה תחתיה מרוב בהלה. היא נדחקה אל הקיר שמאחוריה, מייחלת להצלה נסית.
"כבר כמה ימים שהייתי צריך לשמור עצבים שלי בתוך עצמי, בלי להוציא אותם," גירגר ולדימיר בלחישה וקירב את עיניו המימיות לפניה הלבנים מאימה של תלמה. מרוצה מהרושם שיש לו עליה, הוא הצמיד בגסות את כתפיה לקיר. היא נחבטה בו בכוח והתאמצה לא לפלוט יבבה.

בלי הכנה, הוא אחז בגופה בכוח וטלטל אותה. "יפה, יפה, את מסוגלת לא לצעוק..." הוא חייך. "אמיצה."

תלמה נשכה את שפתיה ונעצה את עיניה מלאות הדמעות בנקודה מרוחקת, עיקשת.
"בואי נראה אם תשרדי גם את זה ככה בשקט," הוא לחש לאוזנה וגרם לה להצטמרר בגועל.
בבת אחת הוא חבט בזרועה בכל כוחו, חזק יותר מבכל אחת מהפעמים האחרות.

המומה, תלמה התרסקה על הרצפה, פולטת צרחה. מה אם הוא יהרוג אותי עכשיו? היא שאלה את עצמה, עיניה נפערות בפחד.

לפתע הדלת נפתחה ודמות נכנסה לכיתה בסערה, ניראית מטושטשת בעיניה הדומעות של תלמה.
"מה קרה פה?" שאל קול צרוד, רציני, שגרם לתלמה להרגיש פתאום מוגנת.
"רומאנו! רומאנו... אתה לא ראית כלום, אוקיי?" ולדימיר שאל, וניכר היה בו שהוא לחוץ.

"למה נראה לך - ?" שאל רום בעיניים פעורות, נדהם מהמחזה שנגלה לעיניו. "אתה מטורף! מה אתה עושה ל - לתלמה?!" במילה האחרונה קולו התוקפני נעשה רך להפליא.
"בדיוק. אתה רוצה שאני אעשה זה גם לך?"
"אני מתקשר למשטרה."
"תלמה תסביר לך למה לא כדאי לך. עכשיו, אני חייב ללכת, יש לי שיעור. תסלחו לי." והוא  יצא מהכיתה בצעדים מהירים ויהירים.

תלמה נותרה במקומה, שרועה על הרצפה הקרה. מבויישת עד עמקי נשמתה היא טמנה את פניה בידיה ונותרה כך, קפואה, מבולבלת.

"תלמה?" רום שאל מאיפשהו מעליה.

תלמה פלטה אנקה ולא הרימה את ראשה. מחשבותיה היו עדיין אפופות ערפל מהמכה החזקה, וכל שהיא ידעה הוא שהיא אסירת תודה לרום שהציל אותה איכשהו, ושהיא מתביישת ממנו עד מוות שתפס אותה במצב כזה וגילה את מה שוולדימיר מעולל לה.

"תלמה, מתוקה," רום אמר בעדינות ורכן על ברכיו ליד גופה המוטל בצד הכיתה הריקה. הוא הושיט את זרועותיו וניסה להרים אותה לישיבה בלי הצלחה.
"תלמה, חמודה..." לחש רום והתקרב אליה עוד קצת. "קומי. אני אעזור לך."
תלמה התרוממה בקושי ופניה התעוותו בכאב. היא נשענה על הקיר והשפילה את מבטה.
"תספרי לי מה קרה," רום אמר בציווי. "שמעתי אותך צורחת ונכנסתי - "

"למה נשארת מחוץ לכיתה?" שאלה תלמה בחוסר הבנה.
"שמתי לב שמשהו מוזר קורה איתך ועם ולדימיר. ראיתי שפחדת ממנו. נזכרתי בשיעור הפרטני שהיה אמור להיות לכם ושיצאת ממנו הרבה יותר מוקדם ממה שהיית אמורה. ואז היית מבוהלת ורצית להגיד לי משהו. אז תגידי עכשיו, תלמה, בבקשה תגידי לי, מה קרה?"

הוא מיקם את פניו מול פניה, ידיו עדיין אוחזות בעדינות בגופה כדי שלא תיפול, כי היא נראתה לו שברירית ברגעים אלה.

תלמה הרגישה מסונוורת מהרוך שהקרינו פניו של רום. העיניים הכחולות ששובצו בתוך תווי פניו האיטלקיים השרו עליה שלווה מוזרה שהפחידה אותה. היא הרגישה שהוא מתבונן לתוך נפשה.

"מה קרה, תלמה?" שאל רום בשנית ולחץ את ידיו סביבה בתחינה.
"איה!" קראה תלמה ונרתעה.
רום עזב אותה בדאגה גוברת. "מה עשיתי?"
"הכאבת לי."
"אבל בקושי - "
"לחצת לי על איפה שוולדימיר הרביץ לי," היא התיזה את המילים והתחמקה ממבטו.
"אני מצטער - " רום לא ידע מה לומר ומבטו התרוצץ על גופה של תלמה, כמוודא שהוא שלם. "איפה הוא הכאיב לך?"

*

אל תדאגו, יש המשך! ואל תשכחו לדרג:)