תיכון חבצלת

27. מחברת אדומה

"תלמה!" מדלן קראה כשראתה אותה בשער בית הספר, בדרך החוצה.
"היי, מדלן," אמרה תלמה בפנים קודרות.
"מה קרה?" נבהלה מדלן.
"סתם. נמאס לי ממתמטיקה."
מדלן גירדה בסנטרה. "למה את לא עוברת לארבע?"
"את רצינית? כבר עשיתי בגרות אחת מתוך שתיים של חמש יחידות."

"אה, כבר עשית חצי. אז באמת..."
"כן, אחת מתוך שתיים זה חצי. יפה, מדלן. את יכולה לעלות לחמש יחידות."
"פחחח, נראה לך?"
"למה לא? לפחות נסבול שם ביחד."
"החיים קצרים מכדי לסבול בהם סתם," אמרה מדלן נחרצות ופרשה את ידיה לצדדים בתנועה שהביעה חופשיות.

כשראתה תלמה את שרוולי חולצתה נמתחים, היא מיד נזכרה. "מדלן! את בדיוק רצית לספר לי..." היא הנמיכה את קולה. "מה אלה החורים המסתוריים שיש לך בבגדים?!"
"אמ... מה?"
"את באת לספר לי!" תלמה הרגישה כמו הילדים בסרטים שאף אחד לא מאמין להם.
"אוף, טוב," נכנעה מדלן. היא משכה אותה הצדה והשפילה את עיניה התכולות במבוכה לא אופיינית.

"כן?" שאלה תלמה בדריכות וציפתה למוצא פיה.
"אני... אין לנו הרבה כסף. חולצות בית הספר שלי... הן אותן חולצות שלבשתי בכיתה ט', בכיתה י' ו - "
"לא קנית חולצות חדשות כבר - שלוש שנים?" תלמה קימטה את מצחה.
"נכון..." מדלן ענתה והמבטא הצרפתי שלה נעשה פתאום מודגש במיוחד. "פשוט חבל לבזבז על זה כסף כשאני יכולה ללבוש את הישנות. הן נוחות לי. זה פשוט שיש כמה חורים מבלאי, אבל הכול בסדר. לא חשבתי שהחורים בולטים."

"הם - הם לא כל כך בולטים אבל - " תלמה היתה מוטרדת. אם מדלן לא יכולה להרשות לעצמה לקנות בגדים במשך שנים, מה עוד חסר לה? שאלה את עצמה.
"ומה..." ניסתה תלמה לומר. "את... חוסכת בעוד דברים?"
"אני חסכנית, כן," מדלן נראתה סמוקה מחוסר נוחות. "אבל לא באמת חסר לי כלום. אבא שלי עובד קשה ונותן לי את כל מה שאני צריכה."

"במה הוא עובד?"
"הוא נהג מונית."
"ואמא שלך?"
מדלן שתקה ופניה האדימו עוד יותר. היא התחמקה ממבטה של תלמה ואמרה חלושות: "היא מתה."
"א - אהה - " תלמה לא ידעה איך להגיב ושנאה את עצמה על כך. היא רצתה לחבק אותה אבל לא רצתה לתת לי את התחושה שהיא מרחמת עליה - למרות שאכן כך היה. לבסוף אמרה בשקט, "אני... מצטערת..." וניסתה לפגוש בעיניה התכולות של הצרפתיה השמנמנה, אבל זו התנגדה לכך בכל תוקף ואמרה בקול רועד, "אני חייבת ללכת."

"א - " תלמה רצתה להגיד משהו אבל לא הצליחה. מתוסכלת עד כאב מאוזלת היד שלה, היא צעדה ברקיעת רגליים לביתה. כשעברה באחד השבילים, נזכרה באדל, סוכנת הדוגמנות שפגשה אותה שם כבר פעמים. לפתע זיק של החלטה נחושה, כזה שמוצאים רק אצל אנשים בעלי אופי מאוד ספציפי, הופיע בעיניה, ואגרופיה נקמצו.

*

למחרת תלמה לא הגיעה לבית הספר. רום לא פסק מללטוש מבטים לעבר מקומה הריק, שהיה רחוק ממנו מאז שהפסיקו לדבר, מאז שהיא עברה לצד השני של הכיתה. הוא חש מועקה גדולה בחזהו. יתכן בכלל שהיא לא מרגישה אלי את מה שאני מרגיש כלפיה? הוא שאל את עצמו בעודו מעתיק את התרשים שציירה המורה סיגל על הלוח למחברתו. דמיינתי את הרגשות האלה?
הוא נזכר בחיבוק שלהם. אחרי שוולדימיר ה - ה - כלב הזה, פגע בנסיכה הזאת - מזל שהייתי שם.

הוא נזכר במה שקרה מיד אחרי כן, הכמעט-נשיקה. הוא ראה בעיני רוחו את עיניה הצהובות כעיני חתול, את אפה הקטן מתקרב אליו...

רום חש כאב פיזי ממש. בבטן, איפשהו מתחת לצלעות. הוא התגעגע לתלמה, אפילו לידידות שהייתה להם לפני הדרמה. לפטפוטים הקצרים שלהם. הוא זכר איך תלמה הייתה מצחיקה אותו אפילו בלי להתכוון. או שהיא כן ניסתה להצחיק אותי? הוא שאל את עצמו עכשיו.
יכול להיות שהיא לא הרגישה אלי כלום? זה הגיוני בכלל? או שהיא גילתה שאני לא מספיק... משהו... בשבילה, והרגשות שאולי היו לה כלפיי נעלמו כלא היו?

רום שנא את התחושות שלו. הוא רצה להגיד לה מה הוא מרגיש. במיוחד אחרי שנפרד מגלי, כי לא יכל יותר להתמודד עם הרגשות הסוערים שלו כלפי תלמה.
אבל רום ידע, או לפחות הניח, שתלמה לא תגיב בצורה טובה לווידוי שלו, אם יספר לה שהוא מאוהב בה. יש סיבה שהיא כבר לא מדברת איתי, אני צריך פשוט לשכוח ממנה.
ובכל זאת, מבטים חטופים שהעיפה בו תלמה כשראה אותה, גרמו לו בכל זאת להאמין שהוא לא חסר משמעות לגמרי עבורה.

תלמה הגיעה לכיתה בשיעור השלישי, עיניה זוהרות כמו עיניו של אדם שנכנס לדרך חדשה. זה לפחות מה שאדם חשב כשראה אותה. הוא ניסה לצוד את מבטה כדי לנופף לה לשלום, אבל היא נראתה ממוקדת והתיישבה במקומה בתנועות מכאניות, שלא כמו בדרך כלל שמבטה נהג לשוטט ברחבי הכיתה לפני שהתיישבה.

המורה סיגל התחילה להסביר מה זה "חוקה", אבל מחשבותיה של תלמה נדדו הרחק משם עד שהיא התחילה לתהות מדוע בכלל הגיעה ללימודים במצב כזה.
וה"מצב" היה כזה: היא בדיוק חתמה על חוזה עם סוכנות הדוגמנות AG. היא החליטה שהיא צריכה את הכסף.

אחרי שלושה שיעורי אזרחות רצופים, תלמה, שכבר לפני סוף השיעור מיהרה להכניס את חפציה לתיקה, נעמדה במהירות ויצאה מהכיתה, האדרנלין מתחיל לגעוש מחדש בעורקיה; אני עומדת להיות דוגמנית...!

משהו עצר את תלמה פתאום. היא שמעה קולות עמומים מהכיתה שעוררו חשד בלבה. ממתי טופז וחבורת הבנות שלה מפטפטות עם אדם? היא תהתה. היא ידעה שזה נשמע טיפשי אבל לבה אמר לה לבדוק את העניין. אז היא חזרה לכיתה, שעוד הייתה כמעט מלאה, וצמצמה את עיניה. התקהלות בצד הנגדי של הכיתה לכד את תשומת לבה. אדם עמד שם, שפת גופו אומרת בושה עמוקה, והוא ניסה לחטוף חפץ אדום מידיה של רונה, אחת מהבנות שמתרועעות עם טופז. רוב התלמידים בכיתה בהו במחזה בחוסר הבנה.