תיכון חבצלת

4. בקולנוע

הפרק הזה עלול אולי להיות טיפה לא מובן, אבל הכל יתחבר בהמשך תסמכו עלי.
ואם אתם נהנים תסמנו את הכוכב כי זה ממש משמח אותי💞

*

מכל הדברים שיכלו לקרות לאדם, דווקא זה קרה.
הוא התעורר וגילה שמושא אהבתו התקשרה אליו אתמול בלילה, כשהוא כבר ישן.
למה היא התקשרה? הוא שאל את עצמו, לבו פועם במהירות. ואיך יש לה את המספר שלי? הוא כחכח בגרונו כמה פעמים ואז התקשר אליה בחזרה.
אחרי שלושה צלצולים היא ענתה.

"הלו?" קולה נשמע צרוד מעייפות. אדם קיווה נואשות שלא העיר אותה.
"היי, אה, תלמה? התקשרת?" שאל אדם בציפייה, מתופף באצבעותיו על רגלו.
"הא?" תלמה נשמעה מבולבלת.
"התקשרת אלי?"
"מי זה?"
אדם ספג מהלומה. "זה... אדם, מהכיתה שלך. התקשרת אלי אתמול בערב?"
"אהה! כן, כן, אבל הסתדרתי. תודה."
"בכיף," אמר אדם חלושות וניתק. הוא נותר כמה שניות באותה תנוחה, הבעה עגומה על פניו.
ואז הוא התנער מרגשותיו והלך לאכול ארוחת בוקר.

---

באותו ערב, טופז החליקה את שיערה במיומנות והתאפרה קלות במקביל.
היא שמעה שתי צפירות דרך חלונה וגלגלה את עיניה. "רגע!"
היא שמטה את המחליק הצדה וסידרה את האייליינר, ואז את המייקאפ. שיכסה בצורה מושלמת כל פצעון סורר.
שלוש צפירות נוספות, קצרות רוח.
שיחכה, אמרה טופז בלבה.
היא זרקה מסטיק מנטה לתוך פיה ויצאה מהבית בריצה אלגנטית.
כשהיא התקרבה למכונית החלון נפתח.

"חיים שלי," אמר הצעיר שבתוכה. "אבל כמה זמן?"
"כמה שהייתי צריכה." היא הידקה את שפתיה.
ברגע שהיא נכנסה, הצעיר נישק אותה ארוכות. "חיים שלי, יפה שלי," הוא אמר. ואז הוא עזב את פניה והתניע את המכונית.
טופז בחנה אותו מהצד בזמן שנהג. הוא היה חייל בשנתו השנייה, בן תשע עשרה. חתיך, בדיוק כמו שאני צריכה, הרהרה טופז וחיוך קטן ומסתורי הופיע על פניה.

"טופי, מה כל כך משמח אותך? מה משמח את היפה שלי?" שאל החייל הצעיר, אורי שמו, שהציץ בה מפעם לפעם.
"כלום," אמרה טופז ומחקה את חיוכה. היא פתחה את המראה המובנית במכונית ואספה את שיערה לזנב סוס גבוה. כשסיימה לוודא שאף קווצת שיער לא מבצבצת שלא במקומה, הבזיקה מבט ירוק עיניים לבבואתה וסגרה את המראה.
"הגענו," אורי יצא מהמכונית ופתח למענה את דלתה.
"ג'נטלמן," אמרה טופז בקול נמוך ומתגרה.
אורי משך אותה לנשיקה ארוכה נוספת, שנעצרה רק כשטופז דחפה אותו ממנה. "לאן הולכים?"
"לקולנוע. קניתי כרטיסים ל'מהיר ועצבני'."
טופז חייכה בלי לחשוף שיניים. "איזה כיף."

"היי! טופז!"
טופז הסתובבה ותהתה מי מעז להפריע לחוויית הקולנוע שלה.
"אה, גלי!" טופז חייכה. "מה נשמע?"
"בסדר, מה איתך?" גלי ענתה לה בחיוך. היא ישבה לצד מישהי, שלאור הדמיון ביניהן טופז הסיקה שזו אחותה הגדולה.
"זה חבר שלך?" גלי שאלה.
"כן, זה אורי," טופז נמרחה עליו ונישקה את לחיו המחוספסת.
אורי, נהנה מההפתעה הנעימה אבל לא מתיק את עיניו מהמסך, ליטף אותה בהיסח הדעת.
"וואו," סימנה גלי בשפתיה בלי להוציא קול, והבעת פניה אמרה: תפסת לך מישהו שווה.
טופז הסתובבה בחזרה למסך בשביעות רצון.

---

"הדר! מה את עושה?!" קראה גלי כשעיניה רושפות, בדרכן החוצה מבית הקולנוע.
אחותה של גלי חייכה חיוך רחב והושיטה לגלי את הפלאפון שלה בחזרה. "רק כתבתי לאהוב לבך שאת מרגישה אליו משהו."
"את - " גלי נאלמה לרגע ואז התעשתה והתחילה לצרוח, "מה עשית?!"
היא חטפה את הפלאפון שלה מידיה של אחותה הגדולה והשתלטנית אף יותר ממנה. לאימתה גילתה שאמת הדבר.
"אני מוחקת - אני מוחקת - " מלמלה בקדחתנות. אחותה גיחכה.
"טיפשה, תשתקי - " גלי רטנה. "הו! מחקתי. יש לך מזל שהוא לא היה מחובר."
הדר גלגלה עיניים. "את יודעת, שום דבר לא יתקדם אם לא תספרי לו מה את מרגישה אליו."

"אני יודעת..." גלי לחשה בחולמנות, פניו של רום מופיעים לנגד עיניה, "אבל... מה אם הוא יגיד 'לא'?"
"אז תדעי שאת צריכה להמשיך הלאה, במקום להישאר תלויה בין שני העולמות."
גלי הנהנה. אני באמת צריכה ללמוד מאחותי איך להגיד דברים בפרצוף ולא ללכת סחור-סחור, הרהרה.
"בסדר, אני אגיד לו."
הדר הביטה באחותה הקטנה בקוצר רוח.
"לא עכשיו!" גלי פערה את עיניה כאילו הדר השתגעה.
"אם לא עכשיו אימתי?"
גלי הרהרה בשאלה. "בפעם אחרת," ענתה.
הדר נאנחה בייאוש.

---

אדם התקשה להירדם. מאז שדיבר הבוקר עם תלמה (וגם לפני זה, אם להיות כנים) הוא לא הפסיק לחשוב עליה. הוא העריץ אותה, את עיני הזהב שלה, את מחלפות שיערה השחור כפחם. פניה הבהירות צפו ועלו בדמיונו שוב ושוב, והוא התמקד בהן בלי הרף, מתפעל, מעריץ. רק חמישה ימים עברו מאז שפגשתי אותה - חשב לעצמו - וכבר אני יודע שנועדנו להיות יחד.

אבל זה לא נראה לו הגיוני שהוא פגש אותה רק השבוע. הוא היה בטוח שהיא מוכרת לו מהעבר מאיפשהו. אבל מאיפה?! הוא המשיך לתהות שוב ושוב, כמו ברגע הראשון שראה אותה כשנכנסה לכיתה. מה גם שהיא לא הביעה שום סימן של חביבות מיוחדת כלפיו. שום זיק של זיהוי לא הבזיק בעיניה כשניסה לדבר איתה כמה פעמים. היא לא שמה עלי, הרגיש אדם.
הוא התהפך במיטתו, מוטרד.
אולי זה בגלל שאני שמן?
הוא התהפך בשנית.
הזיכרון המכאיב היכה בו מחדש.

לוטם מישירה אליו מבט, אחרי כל כך הרבה זמן שחלם שתעשה זאת.
עיניה החומות, המלוכסנות מעט, מביטות בו. כל תשומת הלב שלה מופנית אליו.
הוא מתחיל לגמגם, נבוך. "את..." הוא מנסה לומר. הוא בולע את רוקו ומתחיל מחדש. "אני חושב שאת מ - ממש חמודה, את חושבת ש - שאולי יכול...?" הוא משאיר את סוף המשפט פתוח ומביט בה, סמוק ומקווה.
לוטם מכחכחת בגרונה. "לא בקטע רע," היא אומרת בקולה הדק, "אבל אתה קצת יותר מדי - אתה יודע - שמן. זה בסדר, כן? זכותך להיות כזה. אני פשוט לא נמשכת אליך."
והיא הולכת.
החברה שלה שעמדה מאחוריה כל הזמן הזה (דבר שהפך את כל העסק לקשה בהרבה עבור אדם, אבל לוטם פשוט לעולם לא הסתובבה בלי חברה לצדה), פולטת צחקוק מהוסה ושתיהן צועדות משם בלי להעיף מבט לאחור, אל אדם שדמעות מציפות את עיניו.

אדם נרדם לשינה טרופה.