רמקולים. אני מרגיש כיאלו יש לי בסים בראש. עוד בום ועוד אחד. פאק כאב הראש שלי כל כך חזק שנשבע שאם יבוא לפה מישהו עם גרזן אני ישר אניח את ראשי על משטח העבודה שלו ואציע לו להוריד את ראשי מצווארי. לקחתי את אצבעותי ומששתי את האונה שלי בצד שמאל. מנסה להרגיע את הכאב. שפקחתי את עיני ראיתי מטושטש. אבל הבחנתי במיטה של ניק מעליי. טוב אני בחדר בקמפוס ותהרגו אותי אני אפילו לא זוכר מתי חזרתי לכאן. הרגשתי רוח קרה מלטפת את גופי לבשתי רק בוקסר שחור וסדין לבן דק כיסה את גופי. זרוע אחת שלי חופשיה אבל השנייה, משהו נשען עלייה.
סובבתי את ראשי לכיוון היד שלי. שעיר אדמוני מבצבץ מתחת לסדין. הוצאתי את ידי שהיה מתחת לראש של אותה נערה, הרגשתי שאם אני לא מוציא את היד משם היא תנשור לי מרוב שהיא נמצאת שם והפרט הכי חשוב בכל הסוגייה הזאת היא, מי זאת לכל הרוחות?! קמתי בזהירות מהמיטה, הראש עדיין מסתחרר ואיתו גם כל החדר ולא מספיק גם מיצי הקיבה שלי מאימים לצאת החוצה. לבשתי מכנסים נוחים והבטתי למיטה של ניק. הוא איננו. הוא כנראה נתן לי פרטיות או שהוא נשאר לישון בבית חבריו? מה הלך בכלל אתמול בלילה אני לא זוכר כלום! איפה הוא? השעה רק תשע בבוקר והשיעורים אם אני לא טועה מתחילים רק בשתיים עשרה. פאק, אני צריך בכלל ללכת למזכירות להגיש את הקורסים שלי.
נכנסתי לחדר האמבטיה, שטפתי את פניי להתרענן מכאב הראש הנוראי הזה וציחצחתי שיניים. לבשתי חולצה שחורה ונעלתי נעליים. פתחתי את המקרר מיני שיש לנו בחדר ומזגתי לי מעט חלב זה עוזר להעביר אנג אובר. חלב סופג את האלכוהול או משהו כזה. מה עושים עם האדמונית? אחרי חמש דקות שאני יושב ולוגם מהכוס חלב שלי תוך כדי שאני קורא עוד פעם את הקורסים שאני מגיש למזכירות האדמונית נזכרה לקום. ״מה זה? איפה אני?״ היא ממלמלת בזמן שקמה מהמיטה, מתקשה לפתוח עיניים, כנראה שגם היא סובלת ממה שאני סובל. גופה חצי עירום, והיא נגלת לעיני. לא, אני עדיין לא זוכר מה עשינו אתמול בלילה. ״אנחנו...?״ היא קלטה באיזה סיטואציה היא נמצאת וישר שמצאה את חולצתה הרימה אותה מהרצפה והתלבשה. ״הייתי מת להגיד לך תשובה, אבל אני לא זוכר..״ עניתי לה בצקצוק לשון.
האדמונית התלבשה בזריזות וקמה לעבר הדלת, ״אוקיי, שהיה לך יום טוב..״ היא אמרה בביישנות ופתחה את הדלת. תאמת? אני אפילו לא יודע איך קוראים לה. זרקתי לה מבט והיא יצאה מהחדר בכזאת זריזות כיאלו מישהו רודף אחרייה.
קמתי על רגליי לקחתי את מפתח החדר ויצאתי לכיוון המזכירות. בדרך העפתי עוד כמה מבטים לאנשים שיש כאן בקמפוס. אני עדיין לא יודע מה אני חושב על המקום הזה, מה שבטוח שיש פה כמה מהילדים שאני רוצה להעיף להם כאפה. אבל אתמול במסיבה אפשר להגיד שדעתי טיפה השתנתה. בדרך כלל אני לא מתחבר לילדים, אף פעם לא הייתה לי גם את האפשרות.
״היי ריי, בוקר טוב.״ אותה מזכירה מאתמול נעמדה מולי בחיוך. ״כן, בוקר.״ אני לא הטיפוס הכי חייכני בבוקר, בעצם אני גם לא חייכני במהלך היום... ״אני מקווה שבאת להגיש לי קורסים״ הרמתי את ידי והעברתי לה את חבילת הדפים. בחרתי בספורט כמובן, חוץ ממבחן הקבלה לנבחרת שאני בטוח שזה יהיה קל עבורי אני צריך לעבור בחינה בכתב. הייתי צריך גם לבחור קורס למידה, אז הלכתי על ניהול עיסקי אני אפילו לא יודע למה. ״אלה נראות אחלה בחירות ריי,״ כמה הבחורה הזאת יכולה לחייך? יש לה שרירים מפלסטיק? אני לא מבין. היא לא עצובה מדי פעם?! ״תלך לספריה ותקח משם את הספרים שאתה צריך בשביל הקורסים, תביא את הכרטיסייה הזאת לספרנית, הוא תדע איך לטפל בך.״ הנהנתי בראשי שתבין שהבנתי מה היא רוצה ממני על הבוקר. ״מקווה שתפרח פה. המשך בוקר נעים.״ גלגלתי את עיני, ממש.
YOU ARE READING
״מציאות אחרת״
Roman d'amour״פשע זה הדבר היחיד שאני מכיר. אבל מהי הדרך הנכונה לחיות את החיים? כנראה שאני בחיים לא ידע ובטח שלא אבין.״ שאתה גדל בשכונה כמו שאני גדלתי, שכונת עוני או פשע תקראו לזה איך שבאלכם צריך לשרוד בשביל לחיות, וזה מה שאני ופאבלו עשינו. ועכשיו הנה אני, עומד...
