עולם האפלה-מכשף הימים (מוקפא)

פרק 7

ליאם

אז, התחלנו במסע אל הלא נודע (ככה אני קורא לזה תתמודדו), ואחרי שלקחנו אספקה נכבדת של אוכל ולקחנו את זאב המחמד של נועם שהרגיש יותר טוב, נתקלנו במחסן. וואו, זה היה מחסן ענק שהיה סמוך לחנות והיה בו מלא... כלי נשק? כן, כלי נשק. כל מה שתרצו היה שם. הסתכלתי ליותר בפנים והתחלתי להתרגש. נזכרתי שבסרטים תמיד לגיבורי העל יש נשקים וכוחות סודיים. ניסיתי להסביר לחבר'ה את הרעיון, ואית'ן הסכים איתי מיד. רק נועם התלבטה, ואמרה "זה שטויות במיץ, אנחנו לא נצטרך כלי נשק, זה לא ידרדר עד כדי כך. אתם כל כך ילדותיים, אבל בסדר. תעשו מה שבא לכם" אחרי שתקענו לה מבטים מתחננים והיא נשברה. הסתכלתי מקרוב וניסיתי לבחור את הדבר המושלם. אית'ן מצא לפני משהו. "תראו! זה מה שהיה לדודה רוזה הזאת! כדאי?" "מה שבא לך" פיהקה נועם. "אחלה." אמר אית'ן, לקח את החרב והכניס לנדן וקשר בחגורתו. עכשיו נועם התקרבה והציצה על הנשקים ובסוף אמרה "הסכין הזאת נראת נחמדה, יכולה להוריד אנשים בבערך שתי מכות אני מנחשת" זו היתה סכין כסופה וחדה, אמנם קטנה אבל בהחלט קטלנית "בחירה מצוינת נועם, עכשיו מה איתי?" שאלתי וחיטטתי בכל פינה אפשרית. "או!" צעקתי " יש פה משהו!" היד שלי נגעה בחץ וקשת עשויה עץ בצבע אדום זהב, היא היתה ארוכה אבל הספיקה לכף ידי. "כן זה מה שאני רוצה" אמרתי בסיפוק והראתי לנועם ולאית'ן על מה אני מדבר. "אתה בטוח שתסתדר עם זה?" שאל אית'ן בדאגה "ברור!! קלי קלות." "לא נראה לי שתצליח, קח משהו יותר קל" אמרה נועם. "נו תפסיקו אני לוקח את זה וזהו, לא מבין ת'דאגות שלכם." לאחר החפירה הזאת כאשר אנחנו מצוידים היטב אנחנו התחלנו ללכת. שתקנו, ואחרי כמה דקות נועם אמרה "אני צריכה לתת שם לזאב המתוק הזה. אני לא יכולה ככה, אני חייבת שם שאיתו אדע איך קוראים לו" "אז תני לו שם שעולה לך בראש" אמרתי. "יש לכם הצעות?" היא שאלה בתקווה. "אולי תחשבי בעצמך? אני בטוח שתצליחי." אמר אית'ן בעידוד. "הממ.. בואו נראה.. נראה לי... מה אומרים על זיאן?" אמרה נועם והתרגשות בקולה. "זיאן נשמע אחלה שם" אמרתי, והיא הסתכלה על הזאב בחיבה רבה. אני חושב שהיא סוג של אמרה לזאב את שמו החדש, והוא היה מאושר וליקק את נועם באהבה. "טוב אולי נסיים את הרומנטיקה? זה כבר מגעיל." אמר אית'ן וצחק בקול. נועם זעמה מאוד, אבל נראה שגם נימת צחוק קטנה היתה בזווית פיה. 

נועם

הרבה זמן פשוט הלכנו והלכנו. היער הזה התפשט לגודל עצום, והנוף השתנה כל כמה רגעים. אחרי חצי שעה בערך, זיאן (הזאב למי שעוד לא התרגל) אמר לי משהו. יש... יש כאן סכנה, מלכודת. א-אני קצת מפחד. אני אברח לשיחים עד שהיא תלך, פ-פשוט יש לי טראומות ממה שהולך במקום הזה. אל תדאגי אבל אני דאגתי. "אתה תסתדר?" שאלתי בפחד. כן אני אהיה בסדר, את יכולה להבין אותי נכון?... "ברור!" אמרתי לו והוא ישר ברח והשאיר אותנו. רציתי להזהיר את הבנים על מה שהוא אמר אבל לא הספקתי להגיד להם כלום כי בדיוק הגיע ה'דבר' שממנו חשש הזאב. זה היה זוועתי, מפלץ ענק-בערך 6 מטר- הגיע לכיווננו. כל הגוף שלו היה ירוק חום מבחיל, עין אחת קטנה ושחורה ועין יותר גדולה בצבע תכלת כתום. החזה שלו היה חשוף, וכל השאר כיסה במין בד ירוק כהה ומכוער. היה לו צלעות גדולות ומגעילות שבלטו לו טיפה, ושיער חום בהיר מבולגן. הרגליים שלו שלפחות היו 2 מטר היו נראות כמו מאובנות, היה לו ציפורניים עם עובש, וכל צעד וצעד שלו היה איטי ורועש. וגם בתור בונוס היה לו ריח מסריח. כן, לא יצור שכל כך שמחים לפגוש. בקיצור הוא התקדם לעברינו ואני פשוט קפאתי במקום וכך גם אית'ן וליאם, הסתכלתי אליו באימה וידעתי שזה הסוף שלנו. כבר דימיינתי את הסיפור שיכתבו עלינו בעתיד. 'וכך, אחרי כל העלילה המשעממת שהיתה להם במשך יומיים, הגיבורים שלנו מתו. הסוף!' וואו, זה כל כך יהיה ככה. אבל אז קלטתי שאנחנו לפחות צריכים משהו לעשות כדי שננסה לשרוד. שלפתי את הסכין שלי, והראתי לבנים את הרעיון. הם מיד שלפו את החץ וקשת/חרב שהיה להם. ליאם מתח חצים כמו מטורף ופגה במפלץ מיליון פעמים וזה אפילו לא דיגדג אותו. אית'ן התקדם וניסה לעשות שריטה ענקית בבטן של הענק, אבל זה עלה לו ביוקר כי הוא הועף לתריסר קילומטרים מהיד של המפלץ הנוראי. עכשיו אני נשארתי, רועדת עם סכין קטנטן וחלש שלא יעשה כלום ליצור הזה. על החיים ועל המוות, לחשתי לעצמי ורצתי אל המפלץ כולי אנרגיה ופגעתי ברגל. בדרך נס זה אשכרה עשה משהו למפלץ והוא נפל בחוזקה לאדמה. חגגתי שתי שניות עד שהוא חזר לעמוד. הוא כבר כעס נורא, והניף את ידו לכיווני, אבל הוא היה מאוד איטי בגלל כובד משקלו ורצתי והתכופפתי וקפצתי ועשיתי הכל כדי שלא יעיף אותי כמו שקרה לאית'ן. הוא רץ (כביכול) אלי, אבל זינקתי לאוויר ופגעתי בו פעמיים והוא הוטח בחזרה לרצפה. הוא שאג והסתער לעברי, אבל הספקתי להכות אותו פעם אחרונה בפנים, והוא קרס והתפוגג. הייתי ממש מותשת ונפלתי לרצפה. ליאם הגיע אלי ואמר "היית מדהימה! ראיתי הכל!!" "לא אכפת לי" אמרתי בצרידות "רק תחפש את אית'ן" וליאם התרחק כבקשתי. לאחר כמה שניות שנרגעתי טיפונת זיאן רץ אלי ואמר לי אני לא מאמין שככה ברחתי כמו פחדן, היית יכולה למות באשמתי! תסלחי בבקשה בבקשה.. אבל אני חייכתי אליו ואמרתי "אתה הצלת לי את החיים, שתדע. לא הייתי יודעת שמשהו יתקוף אותנו ללא האזהרה שלך" והוא שמח והתנפל עלי בחיבוק גדול. ואז, כשהורדתי אותו ממני, ליאם ואית'ן חזרו. "נועם, את בסדר? איך את מרגישה?" שאל אית'ן בדאגה רבה. אני הסתכלתי אליו ומסרתי לו מבט של הכל טוב. ואז קמתי, והתחלנו בדיון. "איך רק את הצלחת לפגוע בפלצת הזאת?" שאל ליאם לפני הכל. "לא יודעת" "רגע, בואו שניה נחשוב על החומרים שמהם עשויים כלי הנשק שלנו. של ליאם זה חצים מברזל, שלי זה חרב נחושת, של נועם זה כסף. אבל זה לא סתם כסף, זה כנראה כסף טהור." אמר אית'ן. "וואלה זה הגיוני, אתה כאילו רומז שכסף טהור יכול לפגוע במפלצות?" שאלתי. "בדיוק!!" צעק אית'ן מרוב אושר על כך שהגיע למסקנה הגיונית. "אבל לפי דעתי צריך למצוא עוד רמז, אין סיכוי שזה התשובה." אמר ליאם וחשב. "רגע, מאיפה הגיעה המפלצת?" שאל אית'ן. "משם" אמרתי והצבעתי לכיוון של אחד העצים. אית'ן התקדם לשם, ונראה כאילו יש רעיון במוחו. אני וליאם עקבנו אחריו, והוא הגיע לשם ולא היה שם כלום. הוא הסתכל סביב, ועדיין. פשוט כלום. ואז, הוא התחיל לחפור באדמה. "מה אתה עושה?" לחש ליאם במבט מבוהל. אית'ן פתאום עצר, וחיוך ענק התפשט על פניו. הצצתי פנימה, וראיתי מצבור ענק של כסף טהור. "גאון שלי!" צעקתי וחיבקתי אותו. הוא הסמיק בטירוף והתחיל להוציא את כל הכסף שהיה שם. אית'ן וליאם כיסו את כלי הנשק שלהם בכסף טהור ועכשיו היינו יכולים להילחם, שלושתינו, במפלצות. אבל, לא הספקנו לחגוג. כי יצורים גדולים התעופפו בשמיים וירקו אש לכל מקום. "קדימה, זה הזמן שלנו" אמרתי וכולנו זינקנו לקרב.

פרק 7!!! איך היה? תכתבו למטה בתגובות. מנחשים האם הנערים שלנו ישרדו או לא? החלטתי להוסיף סוף סוף מפלצות לסיפור, וזה די טוב לפי דעתי. תנו כוכב לכל ההשקעה הזאת, נתראה בפרק הבא ויאללה ביי