עולם האפלה-מכשף הימים (מוקפא)

פרק 10

אית'ן

אוקיי מה? עכשיו אנחנו בלי שום מידע איך להיכנס למים בלי למות בגלל החומצה הזאת. לא היה לנו הרבה זמן לחשוב כי יכול להיות שברגעים האלה ליאם נחנק ומת, ויכול להיות שזה קרה מזמן ואנחנו לא מודעים לכך. כנראה שגם נועם הבינה את זה ולאחר כמה דקות היא אמרה "טוב, נמאס לי. אני קופצת" "תגידי את משוגעת?! אל תעשי את זה! את תמותי!!" לא אכפת לי" "את רצינית? לפחות רק אנחנו חיים! זה עדיף מפני שאת עכשיו גם תמותי!!!" צעקתי ולא ידעתי איך הגענו למצב הנוראי הזה. "אתה, אתה לא אכפת לך מליאם!!" היא צעקה אלי בכעס. "מה הקשר? אני פשוט לא רוצה שתתאבדי!" "אה כן? לא רוצה שאני אמות אבל שליאם בשמחה ימות?" היא אמרה והתחילה לבכות. "זה לא מה שהתכוונתי אליו..." אמרתי. "אני לפחות אקריב את עצמי בשבילו!! לפחות אתן לו כבוד במוות שלו!!!" "נועם, זה לא שווה את זה." "אני כבר אמרתי לך. לא אכפת לי" "את מטורללת! משהו השתלט לך בשכל! תהי חכמה יותר ותביני שאין כלום לעשות כרגע חוץ מלהמשיך!!!" צרחתי וכל הגרון שלי היה יבש וצורב. "אני בשוק ממך! אתה אומר פשוט להמשיך ולשכוח את מה שקרה כאן?! איך אתה מעז!!" "דיי, דיי, בואי נפסיק.. בבקשה.." "בחיים לא!! אני מצילה את ליאם!!" "טוב!!! תעשי את זה!!!" צרחתי אליה והיא הפנתה ממני את מבטה. שהכל יגמר כבר חשבתי לעצמי בראש. ולאחר כמה שניות היא צללה.

נועם

אני פשוט שונאת את אית'ן! ועוד חשבתי שהוא חמוד... הוא לא עוזר לי להציל את חבר שלנו, הייתם מאמינים? מזל שאני נמצאת בסביבה, בת אדם נחמדה שעושה משהו ולא יושבת בצד ואומרת שפשוט נשכח את מה שקרה כאן. שנשכח שליאם מת כאן. הייתי צריכה לדעת, אית'ן מאוהב בי... הוא היה עושה הכל כדי שליאם ילך ואז נישאר רק שנינו ביחד. למה לא חשבתי על עוד בהתחלה? טוב, מילא עכשיו עזבתי אותו אז אני רק צריכה להציל את ליאם וזהו. תכלס קל להגיד את זה אבל לעשות את זה זה פי מיליון יותר קשה! רגע לפני שצללתי חשבתי לעצמי האם זה שווה את זה, אבל היה מאוחר מידי.לאחר שצללתי הכל נהיה חשוך יותר והעיניים שלי שרפו לי והרגשתי חולשה, הגוף שלי פשוט לא עמד בזה. זהו זה, אני אמות כאן, חשבתי לעצמי בעצב. לפחות ניסיתי, לא כמו אית'ן. עכשיו הרגשתי כאב עז, ופחדתי יותר. מה שבאמת הדהים אותי, שעדיין לא מתתי. אני בחיים למשך שתי דקות. למה? מה גורם למוות להיות איטי יותר? כאילו, זה נורא, אל תחשבו שזה כיף לי, אבל עדיין מעניין אותי לדעת. עכשיו הרגשתי כאילו כולי בוערת באש שלא נגמרת, והחומצה התחילה להגיע אל הריאות שלי והנשימה שלי הייתה צורבת ואיטית. לאחר שניות אחדות הכאב הכפיל את עצמו וידעתי שזה הסוף שלי. רק אומרת, אם אי פעם מישהו תהה, למות זה לא כיף. לפתע, הנשימה הסתדרה. הגוף חזר לתפקד. הרגשתי מעולה, אפשר להגיד שהרגשתי יותר טוב מהרגיל. לא בזבזתי יותר מידי זמן בלחשוב איך זה קרה, אלא ניצלתי את הרגעים האלה כדי לחפש. לחפש את ליאם. אני שחיתי מצוין, הייתי כזו קלילה במים. חיפשתי חצי שעה וכלום, פשוט כלום, רק אזורים שוממים ענקיים. רציתי לוותר אבל החזקתי את עצמי וצללתי יותר עמוק, ואין שום דבר! לא, אל תגידו לי שליאם... לא, אסור לחשוב ככה. יש עוד תקווה.עוד עשר דקות עברו ולא התקדמתי בכלל. ניסיתי לצעוק "ליאם!!" אבל רק בועות יצאו מהפה שלי. ואז, נס גדול, ראיתי אותו. שוכב לו בדממה. שחיתי לעברו במהירות ותפסתי אותו. יש לו עוד דופק, חשבתי לעצמי אחרי שבדקתי. אבל לצערי הדופק היה חלש מאוד.מיהרתי לעלות למעלה וראיתי יבשה, שיכנעתי את עצמי להתקדם עוד למעלה אפילו שכל טיפה בגוף שלי הייתה מותשת. והנה, הגעתי ליבשה והנחתי את ליאם בעדינות והתיישבתי. נשמתי והתנשמתי בקצב מהיר, מנסה להירגע ממה שהלך כאן. ואז ראיתי את אית'ן יורד מהסירה וחונה. "איך הגעת לפה?" שאל אית'ן והסתכל עלי ורצה להבין למה אני עוד בריאה ושלמה. "לא יודעת, אבל לא משנה מה תטפל בליאם דחוף." אמרתי והתעלפתי על המקום.

ליאם

אחרי שעות טובות אני קמתי וראיתי את נועם ואת אית'ן אוכלים כריכי בשר ומשתדלים לא להסתכל אחד לשני בעיניים. ההרגשה שהיתה לי באגם הזה... כשהגמד המסריח הזה הטביע אותי... זה היה איום ונורא. רוצים שאני אספר לכם? אין בעיה. הרגשתי כאילו נכנסתי לבית עינויים, העור שלי חטף את הכאב הראשון, ואני לא צוחק שכבר הרגשתי גוסס אבל עוד לא מתתי. כאילו האגם מחכה שתסבול ואז הוא יהרוג אותך סופית. העור שלי, שהיה חשוף, נמלא כולו ברעל הזה. וואו, כאילו ממש שמו אותי באגם מלא לבה (ה.כ. אולי כבר ראיתם את מה שנועם אמרה, שזה מרגיש כאילו מבעירים אותך, אבל ליאם חטף הרבה יותר מזה). הלבה כאילו זרמה בתוכי וזה היה הרגשה ממש מוזרה. לאחר דקות ספורות כבר הקשר שלי עם הגוף התנתק לגמרי. לא שלטתי על עצמי, וזה שיגע אותי, והמשכתי להיסחף למקומות אקראיים. הנשימה שלי בשלב מסוים גם נחסמה ונאנקתי. עם כל הדברים האלה הייתי מעדיף למות וזהו, אבל זה לא הכל. אחרי שנחנקתי למשך כמה שניות הרגשתי כאילו סכין ננעצת בבשרי, והרעל גמר אותי. אני התעלפתי. "ליאם! איך אתה?" שאלה נועם לאחר ששמה לב שהתעוררתי. "יותר טוב מתמיד," אמרתי ופיהקתי. זה באמת היה נכון, הטיפול של שני החברים שלי היה מדהים. חייכתי כשחשבתי לעצמי איזה חברים טובים יש לי. רגע, איך הם נכנסו לאגם? לא חשבתי על זה, אבל איך? הם לא היו יכולים לשרוד נכון? "תגידו, איך הצלחתם להציל אותי?" שאלתי. נועם ואית'ן נעצו בי מבטים קטלניים, והבנתי שלא הייתי צריך לשאול. התכבדתי בכריך בשר וישבתי בשקט. לאחר דקות שקטות נועם אמרה "בסדר ליאם, אני אספר לך, בסך הכל זכותך לדעת." והיא סיפרה לי את הכל. לא פתחתי אל הפה כלל, הייתי המום. לנועם יש עוד כוח? לשחות ממש טוב במים וגם יכולת להיות בכל סוג מים אפשרי ולא למות? זה כבר מבלבל מאוד מה שקורה כאן. "אז מה הולך איתך ועם אית'ן?" ואית'ן נעץ בי מבט זועם. "בסדר בסדר, אני לא אשאל... פשוט התעניינתי..." "לא, אתה צריך לדעת. ואתה אית'ן תהיה בשקט" אמרה נועם שראתה שאית'ן עומד לפתוח את הפה. "אז כן, אנחנו נפרדנו." אמרה נועם והסתובבה לאחור בחזרה למקומה. "מה? אבל אתם מאוהבים! אתם כל כך חמודים יחד, אז למה?!" צעקתי. "כי ככה, ואתה לא תתערב" אמר אית'ן. לשם שינוי נועם הסכימה איתו. איך זה נגמר ככה? זה היה אמור להסתיים בכך שכולנו חיים ושמחים, והחברות שלנו רק גודלת... במקום זה שניהם נפרדו. מה לעשות איתם? אוף, למה אני חייב להיות תמיד הזה שמסתכל מהצד? למה שאני לא אהיה בעניינים?! בעצם, זה רעיון טוב... אית'ן נפרד מנועם. אם הוא נפרד ממנה, היא צריכה חבר חדש, לא? ומה איתי הא? כן... זה רעיון פשוט מצוין.

פרק עשר! התקדמנו לא רע בסדרה נכון? כתבתי כאן פשוט המון, רואים איזה כיף כשאחרי הרבה פרקים המתח רק עולה ועולה? תכתבו למטה איך היה ותנו כוכב, אתם יודעים הדברים הרגילים שצריך לעשות.. נתראה בפרק הבא, נהנתי מכל מילה ומילה!