עולם האפלה-מכשף הימים (מוקפא)

פרק 12

נקודת מבט כללית

נכנסנו לנמל והשדים כבר שמו לב לבני האדם שהגיעו, והסתכלו עלינו. הם היו דמויות רפאים לבנות ושקופות שריחפו, אבל היה אפשר להבחין בעיניים. עיניים מהגיהנום, אדומות ולוהטות, בהחלט מעורר בחילה. כולם התבוננו בנו שניות ספורות ואז החליטו שאנחנו קורבן מתאים או משהו כזה ותקפו. ישר בלמנו את ההתקפה ואית'ן זינק קדימה לעבר שד אחד בהפתעה ושיסף אותו. "איך אתה רואה אותם כל כך טוב? אני רואה את השדים האלה במין טישטוש מוזר." אמרה נועם. "את רצינית? אני רואה אותם בבירור, כל פרט ופרט. את לא?" שאל אית'ן. "אני גם לא רואה אותם טוב במיוחד" הצטרף ליאם לאחר שנסוג אחורה כאשר שד ניסה להתקיף אותו מאחורי גבו. "אין זמן לבזבז בואו נכסח להם ת'צורה ונגמור כבר עם זה" אמר אית'ן. "אתה מדבר כאילו זה קל..." לחש ליאם. "בואו נלחם יחד יותר והכוח שלנו יהיה יותר חזק" אמרתי בפשטות. כולנו קפצנו קדימה והסתערנו על השדים אבל לפתע משהו פגע בראש שלי והתעלפתי. לאחר כמה שניות התעוררנו ומצאנו את עצמנו קשורים בחבלים והשדים מצחקקים. "מ- מה?" גימגם ליאם. "אתם ילדים ממש מתוקים, אבל אותנו לא תוכלו להרוג." אמר השד שכנראה היה השולט. כל השדים צחקו והסתכלו עלינו חסרי עונים. "אז לחסל אותם עכשיו או להציע להם את העסקה?" שאל השולט את העוזר שלו. "בוא נציע להם את העסקה, נשיג ככה עובדים חדשים" אמר העוזר בשמחה. "טוב - אז אתם, ילדים חמודים, רוצים שנחוס על חייכם? בתנאי. אנחנו נעביד אותכם ואתם תהיו נאמנים לנו. אם זה לא מוצא חן בעינכם, אנחנו נהרוג אותכם ביסורים נוראיים." אמר השולט והגניב מבט לעבר הילדים. אית'ן ליחשש "מה עושים? איך נינצל?" "לא יודעת" אמרה נועם בייאוש. "אני רואה שאתם מתלבטים....?" שאל השולט וחייך. "אנחנו בחיים לא נעבוד אצליכם, זה בטוח." אמרה נועם. "אבל אנחנו כן נראה לכם איך זה להתעסק איתנו" אמר ליאם. כל השדים ציחקקו שוב. "יפה, יפה. אני רואה שאומץ יש לכם. לצערי, אתם מתחצפים, כך שאנחנו נאלץ להרוג אותכם בכל מקרה. נתחיל עם העלמה -" והוא שלף סכין וכיוון אותה לגרון של נועם. נועם בכתה חרישית, ולאית'ן נמאס. פתאום הוא הרגיש המון כוח, כוח שלא אמור להיות לו במצב שכזה, אבל הוא שלף את החרב וטראח. נעץ אותה בראשו של העוזר. "חסלו אותו!!!" צרח השולט ועוד משרתים הגיעו וכולם תפסו את אית'ן. עכשיו הוא היה מוקף בעשרות סכינים נוטפות דם מהקורבנות הקודמים שלהם, ונועם המשיכה לבכות וליאם היה משותק. מה יקרה עכשיו לאית'ן? אבל הוא שלף שוב את חרבו ובמכה אחת כולם נחתכו לשניים וצנחו על הרצפה. שאר השדים היו בשוק והתרחקו. אית'ן הרגיש כמו שלא הרגיש לעולם, הרבה אנרגיה, פרץ עילאי של התרגשות, ובנוסף לכל אור. אור בכל המקום החשוך הזה, אור של תקווה, של תחושת בטחון, והוא המריא לשמיים. הגוף שלו פשוט ריחף כרגע והוא הביט בכל המקום מלמעלה - זה היה גם תחושה מדהימה. והוא נחת בבת אחת והתקיף את כל השדים שכרגע ברחו על חייהם וצרחו בקול. אית'ן פשוט התעופף מעל כל שד ושד וחתך אותו לשניים. ואז הוא נפגש עם השולט. השד השולט כיוון אליו את הסכין החדה ביותר שראה. ואז, אית'ן הרגיש כל כך בעננים שהוא לא שם לב שהשולט זינק אליו ועשה לו צלקת קטנה מתחת לעין. אית'ן ישר חזר למציאות וזרק את החרב בכוח על השד והוא התמוסס לחתיכות. אית'ן רץ משם בחזרה לשאר חבריו והם הסתכלו עליו במבטים מורשמים. אבל אית'ן התחיל להתנדנד ולהתנדנד והוא קרס על האדמה ולפני שעשו משהו הוא היה מחוסר הכרה.

נועם

אני וליאם חזרנו לזלדה והיא ישר קפצה ממקומה ושאלה "מה קרה לילד?" "הוא הרג את כל השדים וגילה את הכוח שלו תוך כדי. עכשיו הוא מעולף." אמרתי והסתכלתי אל אית'ן בדאגה, הוא הציל אותי... אם הוא לא היה רוצה אשכרה לעשות משהו במצב הזה אז היו רוצחים אותי ולאחר מכן גם אותו ואת ליאם. אבל הוא לא מהאלה שיושבים במקום וחושבים שהכל נגמר. לא, הוא מהאלה שעושים פעולה ומפתיעים את האויב. אני לא יודעת מה לחשוב עליו... הוא הציל לי את החיים, אבל אנחנו עדיין במריבה. או שלא? אולי הגיע הזמן לסלוח לו על הכל?  אין לי שמץ מי מצד אחד אני שונאת או ומצד שני אני חוזרת לאהוב אותו... "טוב תשכיבו אותו כאן ואני אראה מה לעשות איתו, אולי קסמים אני לא יכולה לעשות אבל ברפואה תמיד הצטיינתי. בינתיים אתם תנוחו" אמרה זלדה בשלווה. הלכתי לפינה ונשכבתי על הגב והתכוננתי כבר לשינה טובה אבל אז מישהו שאל "נועם?" וראיתי את אית'ן קם והולך לעברי. אחרי שהלכנו למקום שבו לא ישמעו את השיחה שאלתי אותו "מה הולך?" "אני סבבה, אבל זה לא משנה," לחש לי אית'ן. "ברור שזה משנה!" צעקתי ואפילו לא התכוונתי לפתוח את הפה אבל משום מה זה היה חשוב לי. אית'ן רק השיב חיוך נחמד ואמר "זה מביא אותנו לדבר שרציתי לומר, אז... תגידי יש מצב שנשלים? את יודעת מכל הריב הטיפשי הזה ונחזור לאיך שהיינו פעם?" ואני התרגשתי כל כך, ומעולם לא הרגשתי טוב יותר. "אני חשבתי על זה בדיוק! וואו, אני ממש מאושרת... כן, אנחנו יכולים לחזור, בהחלט." סיכמתי והוא הסתכל עלי בהערצה. ואז הוא רכן אלי ונישק אותי. הבטן שלי התמלאה פתאום פרפרים ותחושה חמימה הציפה את כל גופי, אבל פשוט המשכתי לחבק אותו וללחוש לו באוזן "אני אוהבת אותך". אחרי שכולנו הלכנו לישון שינה נעימה אנחנו התעוררנו למחרת והתכוננו למסע הבא. רצינו כבר לקחת את הסירות אבל זלדה הכריחה אותנו לאכול ("איך תגדלו ותצמיחו את העצמות שלכם בלי אוכל?") ואז כשליאם סיים את הנגיסה האחרונה שלו הוא שאל לפתע "אז לאית'ן של כוחות תעופה?" "כן" ענה אית'ן.  "וגם יש לו יכולת ראיה מאוד טובה - למשל הוא יכול לראות דברים בלתי נראים, כמו שראה את השדים כל כך מעולה, וגם ראיה למרחק?" שאל ליאם שוב. "בדיוק, כמו שאני יכולה לשחות במים מצוין וגם אני יכולה לשרוד אם נגמר לי החמצן." אמרתי בפשטות. "כיף לך" אמר ליאם בפנים חמוצות לאית'ן. "למה?" שאל אית'ן. "אתה יכול לעוף! מה צריך יותר מזה?!" הוא אמר והביט באדמה בעצב. "אתה אומר את זה כי אתה עוד לא גילית את הכוחות שלך? תגיד את האמת." "לא קשור! אני פשוט... טוב עליתם עלי אני מקנא" אמר ליאם והשפיל את מבטו פעם נוספת. "אין סיבה לקנא, כל אחד מקבל את כוחו בזמן שונה." אמרה זלדה והצטרפה לשיחה. "נכון אבל עדיין זה לא כיף לקבל את הכוח אחרון" לחש ליאם בזעם קטן. "אויש, הכל בסדר. אל תרגיש שאתה היחיד ששונה מאיתנו או משהו כזה -" "זה בדיוק מה שאני מרגיש." "אז אל תרגיש ככה, זה טעות חשוב כך. יאללה מה אתה בדיכאון אנחנו יוצאים לעוד הרפתקה! וגם זלדה הנחמדה תהיה איתנו" "לא." אמרה זלדה ועצרה את נועם מהנאום המעודד שלה. "מה זאת אומרת לא?" שאל אית'ן. "אני אלך בדרכי, חמוד. עכשיו כששחררתם אותי אני רוצה להסתובב בעולם ולגלות מקומות חדשים, שזה בערך מה שאתם עושים אבל לא אותו דבר. אבל -" אמרה זלדה כאשר ראתה את הפרצופים המאוכזבים "מתי שתרצו אני אבוא לעזרתכם אבל רק פעם אחת." "כאילו אם אנחנו בצרה אז אנחנו יכולים לקרוא לך ואת תבואי אבל יש לנו פעם אחת להשתמש בזה?" שאל ליאם. "בדיוק" אמרה זלדה. "אז.. להתראות?" אמרתי בעצב עמוק. "כן, ביי ביי ילדים ואני מודה לכם על הכל אבל עכשיו הגיע הזמן להיפרד." וזלדה הפכה לסבתא ואנחנו פערנו את הפה כי לא ידענו שהיא יכולה להפוך לסבתא, וגם המראה שהיא משתנה מסנאי לזקנה מתוקה עושה חלחלה. "אז מסתכנים פעם נוספת ועוברים את הים?" שאל אית'ן בשמחה. "כן!!" צעקנו והלכנו לסירות.