ליאם
התעוררתי, והרגשתי פי אלף יותר טוב. נועם שמה לב אלי וצעקה "ליאם! טוב שקמת! מה שלומך?" "מצוין," אמרתי ונועם חייכה. אית'ן הצטרף אלינו ואמר "אז... קרה לנו הרבה, שנשב קצת לדבר על מה שקרה שם?" "כן יש לי כמה שאלות" אמרה נועם והסתכלה לעברי. "אם אתם שואלים איך אני פגעתי כל כך מדויק כאילו אני כבר שנים משתמש בחץ וקשת, אז לא, אין לי שמץ איך זה קרה." אמרתי מיד לפני שישאלו. "סבבה," ענתה נועם ואז החלישה את קולה ואמרה "אני מרגישה כאילו מישהו עוקב אחרינו." "מה? אל תדברי שטויות" אמר אית'ן. "לא, תקשיבו, יש לי תחושה מאוד מציקה שאומרת לי שמישהו מסתכל כרגע על כל תזוזה שלנו" "נועם, תרגעי קצת. אף אחד לא מעניין אותנו." אמרתי בשלווה אבל דאגתי למה נועם ככה חושבת, רציתי לשאול אותה על זה אבל אית'ן הקדים אותי. "למה שתחשבי כך?" הוא אמר בבהלה, והיא רק הביטה באדמה ולא ענתה. "נועם? מה הולך איתך?" לחשתי אליה ועדיין היא לא הרימה את מבטה. לאחר שניות של שתיקה היא אמרה "תשכחו ממה שאמרתי, בואו נחליף נושא, רק... רק תזכרו שהזהרתי אתכם." "הממ" אמרתי וסקרתי את הפנים שלה, שהיה נראה בהן כאילו משהו לא בסדר. "אולי נעלה את הנושא שאנחנו צריכים לצאת מהיער הזה?" שאל אית'ן. "כן צודק, אי אפשר להישאר פה עוד. במיוחד אחרי שגילינו שיש כאן מפלצות מסוכנות" אמרה נועם. התקדמתי קדימה ואמרתי "בואו נמשיך ללכת ונמצא את היציאה!" נועם מילמלה בהסכמה והתחילה ללכת ואית'ן אחריה. הלכנו שעות ארוכות והשחר הגיע (ההליכה נמשכה כל הלילה), והיינו מותשים אבל לא רצינו להפסיק. התקדמנו יפה ואולי אבל רק אולי, הסוף של היער המקולל הזה קרוב. לא יודע למה אבל זה פשוט הרגיש לי ככה. אבל לא עשינו הפסקות בכלל אבל כן חשבנו על האופציה לישון, הלכנו למתחת לעצים כדי שיהיה הגנה מהשמש ונרדמנו. לאחר שעתיים של שינה טובה, המשכנו ואז אית'ן צעק "אני רואה משהו!" "מה?" שאלנו אני ונועם בו זמנית. "לא, תראו, אין שם עצים. יכול להיות ששם היער נגמר!!" "צודק" אישרתי ועכשיו רצנו מרוב שמחה. ובאמת, היער נגמר וראינו אגם. אגם ענק. הוא התמשך למעבר למה שהיה מסוגל לראות, הצבע שלו היה צהוב ארסי ומבעבע. זה חומצה," אמרה נועם "הבחנה יפה" אמרתי והרגשתי את הרעל עולה לאוויר והעיניים שלי צרבו. לפתע, הופיעה סירה קטנה עשויה מקרשים, ועליה היה... גמד? מה לעזעזל?! "שלום חברים!" אמר קול נמוך וצרוד שהבנתי שמגיע מהגמד. "אמ," גימגם אית'ן בבילבול. "אני רואה שאתם זקוקים למשהו שאיתו תעברו את האגם. בשביל זה יש אותי, הגמד הנחמד! רוצים טרמפ קטן?" אמר הגמד באושר. "נראה לי שכן, נשמח מאוד." אמר אית'ן בביטחון. "עלו על הסירה" הוא אמר וקיפצץ למעלה למטה בהתרגשות. "רגע..." אמרתי והתקרבתי לאית'ן ולנועם. "אתם בטוחים שזה לא מלכודת?" "אויש נו, תראה כמה הוא שמח שאנשים מבקרים אותו! הוא לא מזיק בכלל," אמרה נועם וציחקקה. וכך שלושתינו נכנסנו לסירה והיא ישר הגדילה את עצמה כדי שיהיה לנו מקום. אית'ן תקע בי מבט של 'מה זה היה?' והחזרתי לו 'לא יודע'. התיישבנו בלי הרבה ברירה, והכנו את עצמנו למה שנצטרך לעבור היום.
נועם
הכל היה שקט, אף אחד לא דיבר ולא פתח את הפה. הצלילים היחידים ששמענו זה טיפות המים הזורמות. אבל, לאחר דקות תמימות הגמד לחש לעצמו "חייב לתכנן את התוכנית של האדון... איך אני אטביע אותם? למה לא חשבתי על זה? לא, צריכה להיות דרך..." ואז הסתכלתי על הבנים והם לא שמו לב. רק אני יודעת, אבל הם לא יאמינו לי! אז כנראה שאתעלם. בכל זאת, מה כבר יכול לעשות גמד מסכן וחלש?
עבר שעה ולא הגענו לשום מקום. ליאם שאל את הגמד "מתי מגיעים? לא נראה שאנחנו מתקדמים וזה מבזבז לנו המון זמן!" הגמד תקע בו מבט זועם ואמר "תגיד תודה שאתה מקבל את השירות שלי!!" "בינתיים לא רואים שאתה מתאמץ ב'שירות' שלך!!!" צעק ליאם. "ליאם, תרגע קצת.. זה מקום גדול, לוקח קצת זמן." אמרתי לו בשקט. "קצת זמן?" אמר ליאם בכעס "קצת? אנחנו יושבים פה שעות!" "אתה אל תתערב על הזמן שלוקח לי להשיט את הסירה!! בן אדם מתועב שכמוך!!" צרח הגמד וכל העיניים שלו בערו. "ואתה לא תאיים עלי!!!" אמר ליאם ועכשיו כל הסירה התנדנדה מצד לצד ויכלה לשקוע כל שניה בגלל התפרצויות הזעם של ליאם והגמד. עכשיו אני צעקתי אליהם "שתקו כבר! נמאס! בואו נשאר בשקט ובסבלנות נחכה יפה עד שנגיע" ליאם התיישב במקום שלו ללא רצונו אבל הגמד עדיין עמד והסתכל על ליאם, ואז הוא חטף את ליאם וזרק אותו למים. "מה אתה חושב שאתה עושה?!?!?" צרחתי וכל האגם שמע את זה. "אתה משוגע?!?! תחזיר אותו!!!!" צרח אית'ן כמוני ושנינו לא ידענו מה לעשות. "נו? מה אתה מסתכל עלינו ככה? תרים אותו!" צעקתי כמו מטורללת. הגמד ליחשש "המשימה הושלמה." "מה?! מה קורה פה?!?!?!?!" צעק אית'ן וכל הגוף שלו הצטמרר. "אני חושבת שאני יודעת..." אמרתי והבטתי באית'ן. סיפרתי לו איך הוא לחש לעצמו בהתחלה משהו כמו "אני חייב להטביע אותם" או משהו בסגנון ושכחתי מזה לגמרי. "אני בהלם..." אמר אית'ן מבועת. הגמד עדיין לא זז ולא עשה כלום. העיניים שלו היו ריקות, כאילו הוא במין טראנס שכזה. "אתה!! גמד מגעיל!!! אתה תשלם על זה!!!" צרחתי וקפצתי לעברו בניסיון להפיל אותו גם למים הרעילים אבל הוא הסתכל עלי באותה הבעה מוזרה. פתאום נראה שכל היקום כאילו לא קיים. כאילו אין כלום מסביבי, רק שכבות שכבות של חוסר תקווה ודכאון. ואז מיד חזרתי לעצמי והגמד התפוגג. לא היה לי מושג מה עברתי הרגע, רק משהו אחד עבר לי במוח. "ליאם!!!!!"
אוי, אני מרחמת על ליאם.
YOU ARE READING
עולם האפלה-מכשף הימים (מוקפא)
Fantasyנועם, אית'ן, וליאם הם היו שלושה נערים רגילים שיצאו לטיול מחנאות עם בית הספר. הם נהנים ממש עד שמגיע הלילה ומשהו גרם למחנה שלהם להישרף. הם בורחים ומוצאים את עצמם ביער אפל. הם מגלים חזיונות ורמזים אבל מה שהם לא יודעים זה שיש מישהו גדול במיוחד שעומד מאח...
