האבירה השחורה

VII

ידעתי שהרגע הזה יגיע.
אבל לא ידעתי שהרגע הזה יגיע כל כך מוקדם.
״מכשפה מקוללת!״
לקחתי רגע קט להבין מול מי אני עומדת.
הנסיכה הייתה יפהפיה.
עיניה היו כחולות כמו מעמקי המצולות.
שיערה היה אדום כמו אש דועכת.
האש ירדה במפל של גלים עד למרפקיה.
עורה היה חיוור ועל פניה נמשים.
היא רק בת 16. היא צעירה מאוד.
״זה הסוף שלך!״ אמרה בכעס.
על צווארי הייתה מונחת סכין, שפצעה אותי.
״אלכסנדרה, תעצרי!״ אמר הנרי, הוא נשמע כאילו יצא עתה מהלם.
ריח של דם. הדם שלי. היא תהרוג אותי.
הנסיכה אפילו לא הביטה בו ״אתה לא תגיד לי מה לעשות!״ החזירה לו
מבטה היה חד, כמו הסכין שהייתה על צווארי.
״אני לא מכשפה״ אמרתי באיפוק. אילו יכולתי לצרוח הייתי עושה זאת.
במקום לאיים עליי, החליטה הנסיכה לתקוף.
היא התכוננה לנעוץ את הסכין בחזה שלי.
אך הייתי מהירה ממנה.
חטפתי את הסכין מידה, זרקתי אותה הרחק ממני.
את הנסיכה דחפתי אל הקיר, מנעתי ממנה לזוז.
מי נמצאת בעמדת נחיתות עכשיו?
״עזבי אותי!״ דרשה.
הנחתי את ידי על צווארי, הדם צבע את אצבעותיי.
״אמרתי שתעז-״
״שדבריי יהיו לך ברורים נסיכה, אני לא עוסקת בכישוף ואני לא מתחזה לאבירה! ולא הרגתי את אביך״ הסברתי לה בכעס מאופק.
״את כן הרגת אותו״ הטיפשה לא השתכנעה.
״אני לא אגיד זאת שוב, זו אינה אשמתי שאמונתך צרת עין, אני חפה מפשע, ולא תוכלי לעשות דבר בנוגע לכך!״ הזהרתי אותה.
״עזבי אותה״ ביקש הנרי.
הרמתי את מבטי אליו. נזכרתי למה באמת הגעתי.
עזבתי את הנסיכה, שהביטה בי במבט כועס וארסי.
הלכתי אל עבר הסורגים.
״השרשרת שלי... תחזיר אותה״ אמרתי.
״איזו שרשרת?״ שאל הנרי.
התחלתי לכעוס, הייתי על סף התפרצות.
״השרשרת שלקחת לי! תן לי אותה!״
עיניו הביטו בי, מבט שלא יכולתי לפענח.
התקרבתי יותר אל הסורגים.
״השרשרת הזו הייתה שייכת לאמא שלי״ אמרתי
לאחר שניות של שתיקה, הוא הרים דגל לבן.
״קחי״ אמר.
הוא הוציא אותה מכיסו.
הוא הביא לי אותה.
הושטתי את ידי ולקחתי את השרשרת, הוא הניח את ידו על שלי אבל התחמקתי.
הסתובבתי חזרה אל היציאה.
לא לפני שפניתי אל הנסיכה ואמרתי
״ותאמיני לי נסיכה... אם הייתי מכשפה זה לא היה הסוף שלי, אלא שלך. שלא תחשבי שאסלח לך בקלות על ההתקפה הזו״
ועזבתי את המצדה.

אלכסנדרה התיישבה בחזרה אל הרצפה לצידו של אמיל.
עיניו של הנרי ננעצו בה.
״שקרנית!״ היא אמרה.
קיללה את רובין בכל כעסה.
״היא חתיכת שקרנית! רוצחת!״ צעקה.
הבנים ניסו להרגיע אותה.
״אלכסנדרה!״ קרא הנרי.
קולו היה יותר סמכותי משלה.
הוא אמר לה לעצור.
״היא לא הרגה אותו״
״מניין לך לדעת? ראיתי במו עיניי את הרצח! היא עמדה על החומה עם גלימה וקשת! היא ירתה את החץ אל אבי! היא הרגה אותו!״ שאגה.
״היא לא הרגה אותו״ אמר הנרי שוב.
״למה אתה מגן עליה?״ שאלה אותו. ״היא לא עשתה למענך דבר!״
״אלכסנדרה, די!״ דרש אמיל.
״גם אתה בצד שלה?״ שאלה בכעס. ״כולכם מטורפים״
״אנחנו אומרים את האמת!״ התעקש הנרי.
״אתה״ אמרה לאמיל. ״אתה הנסיך. אתה יכול לגרום למותה בנקישת אצבע! אתה יודע מי הרג את אבא שלי! זו היא! אם אנחנו נתחתן יום אחד, תצטרך למלא גם את בקשותיי!״
״אני לא אהרוג אותה״ אמר אמיל.
״כמובן שלא. אתה רכרוכי מידי!״ היא אמרה.
״אלכסנדרה, את צריכה להירגע״ אמר לה הנרי.
״תהיה בשקט! אבא שלי אהב אותי. שניכם לא יכולים להבין עד כמה אבא שלי היה חשוב לי! אתם לא תבינו את זה כי אבא שלכם מעולם לא אהב אתכם״ אמרה.
שני הבנים שתקו.
אלכסנדרה הבינה מה עשתה ושתקה.
היא הגיעה לכאן הלילה כדי לעקוב אחרי אמיל, ומצאה את הדבר הלא צפוי ביותר.
היא מצאה חברים.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתה שמחה מאז הגיעה לארמון של המלכה אנסטסיה.
ועכשיו היא פגעה בשני חבריה היחידים.
שהסכימו לחשוף את סודם הגדול בפניה, שהסכימו שתישאר איתם, והם סמכו עליה מספיק כדי שתשמור הכל בסוד.
היא הסתכלה אל הנרי, היא ראתה שהוא מרכין את ראשו בבושה, משלים עם העובדות.
היא צודקת, אבא שלו לא אהב אותו.
אבל מילותיה היו חדות כמו חנית מושחזת, שפוגעת בליבו של אדם קטן וחסר משמעות.
על פניו הייתה רשומה האמת.
היא לא יכלה לראות אותו כך.
״סליחה״ אמרה.
״לא התכוונתי לומר זאת״
״זה בסדר״ אמר אמיל. ״מעולם לא הכרתי אותו״
אלכסנדרה מצאה את זה כהתנצלות מתקבלת.
היא העבירה את מבטה אל הנרי.
״הנרי?״ היא קראה בשמו.
היא אמרה את שמו ברכות כזו כאילו שמו היה פרח שעלי הכותרת שלו נפתחו זה עתה.
״תגיד משהו״
״את צודקת... אני לעולם לא אבין״ אמר.
הוא קיבל את מילותיה הכואבות.
״לא התכוונתי... סלח לי״ אמרה.
היא רצתה שהוא יסלח לה, אך התייסר במחשבות.
אמיל ישב בשתיקה, צופה בשניהם
״אולי כדאי שנלך. ניתן לו לישון״ אמר לאלכסנדרה.
״אני נשארת כאן״ אמרה.
הנרי הרים את מבטו אליה ״תלכי עם אמיל. לא כדאי לך להישאר כאן״
״אני לא אלך עד שאדע שאתה סולח לי״ היא אמרה.
הנרי ניסה להתמקד בדבר שיגרום לו לא להסתכל לעברה.
אל עבר עיניה הכחולות היפהפיות.
״לכי״ דרש בפניה.
אמיל החזיק בידה של אלכסנדרה. מנסה למשוך אותה הרחק מהנרי.
״אני אחזור״ היא אמרה לאסיר.
הוא לא ענה.