האבירה השחורה

XII

~לפני יומיים~
צחוקם של האורחים העיד על שכרות. היין נלקח כמו פרחים ריחניים בשיא פריחתם.
למרות שהיו חלשים מרוב שכרות, הם מזגו לעצמם כוס נוספת.
היו כאלה שרקדו, צלילי המוזיקה איפשרו לכולם לזוז לפי הקצב הנעים. זוגות צעירים רקדו וצחקו.
כולם התרגשו, חייכו.
אני... פחות..
טעם היין הלבן היה שונה מאוד מטעם היין האדום. היין הלבן היה שייך לאנשים החשובים יותר. כי הוא טהור כמוהם. הייתה בו חמיצות לא רצויה כמוהם.
שתי טיפות מן הנוזל נטפו מפי והרטיבו את שמלתי.
כן, שמלתי.
אתם רגילים לראות אותי בחליפת האביר שלי.
לבשתי את השמלה הטובה ביותר שלי, כמובן שהיא לא דמתה לשמלותיהן של האורחות, אבל אותי זה סיפק.
רציתי להיות בולטת מהשאר. שיערי היה פזור. תלתלים חומים יפים מתחת לכתר פרחים לבנים.
לא אשקר, ניקיתי את עצמי הרבה לכבוד הלילה הזה.
עכשיו אתם בטח מדמיינים לעצמכם קוראים שלי, היא בנשף. אתם צודקים.
היום כל הממלכה חוגגת את האירוסים של הנסיכה אלכסנדרה והנסיך אמיל.
כן הם יתארסו הלילה.
ובשבוע הבא ינשאו.
בממלכתנו יש טקס אירוסים שכל זוג חייב לעבור, בלי הטקס הם לא יכלו להינשא.
בטקס הזה כל אחד מן האוהבים נושא נאום קצר ואז מביאים לשני דבר חשוב להם מאוד שאותו הם חייבים לשמור ואז הטבעות כמובן.
ואם מדברים על הזוג המאושר, שניהם צפו באנשים השיכורים רוקדים בשתיקה, כשהם יושבים על כיסאות מלכות מהודרים.
אלכסנדרה, דמותה זקופה ואצילית, לבשה שמלה ירוקה מהודרת עם חוטי זהב שהכניסו קצת אור אל הבד הכהה.
לראשה היה כתר זהב.
שיערה היה קלוע בצמה ארוכה ויפה. שובל של להבות ירד במורד כתפיה.
נמשיה היו מודגשים על עורה החיוור.
היא הייתה נראית כמו הנסיכה שהיא. רק דבר אחד היה נראה בה מוזר.
היא חייכה.
חיוך אמיתי. מאושר.
אמיל היה כמוהה בדיוק, בגדי מלכות מהודרים וכתר זהב לראשו.
הוא לא התגרד בבגדיו ששנא, הוא חייך כמו איש מאושר.
הוא לא הוריד את הכתר מראשו.
מבטינו נצטלבו כמה פעמים הערב, היינו מחייכים אחד לשניה.
הוא ואלכסנדרה החזיקו ידיים.
הרגשתי קנאה, לא אשקר.