האבירה השחורה

IV

לקחתי רגע קט להביט בליאונרדו.
בעיניו האפורות שהתמזגו עם עורו החיוור.
הוא לא הסתכל עליי.
הוא היה נראה מבויש
״אני מצטער קפטן״ אמר.
היה לו מבט של חרטה על פניו.
״זו לא אשמתך״ עניתי. ״קרה מה שקרה...״
״לא.. אני מצטער אם גרמתי לך להרגיש לא בנוח״ אמר.
״אל תדאג״ אמרתי.
״טוב... השחר כמעט עולה.. כדאי שנחזור... אני רוצה לישון קצת לפני שהנסיכה תתעורר״ אמר.
הסכמתי איתו.
כשחזרנו אל הארמון, הוא נפרד ממני.
״אני מקווה שאת בסדר עם מה שקרה״ אמר.
״כן כן״ אמרתי.
״זו רק נשיקה״

קיוותי להיות לבדי הבוקר.
הייתי צריכה לישון קצת אך לא הייתי עייפה.
התאמנתי בבוקר ביריית חיצים.
אך ישנה עוד נפש סקרנית כמוני שמקדימה להשקים מוקדם בבוקר כדי לגלות את העולם.
״רובין!!״ שמעתי צעקת שמחה
כמעט החטאתי. דנקן חיבק את רגלי.
״דנקן!״ קראתי בשמו בשמחה והרמתי אותו על ידיי.
״למה אתה ער בשעה כזאת?״ שאלתי.
״השמש קמה. אז גם אני קמתי״ ענה בחיוך קורן.
״אדגר ומארי יודעים שאתה לא בבית?״ שאלתי.
הוא צחק במבוכה ״הם ישנים אז אל תגידי דבר״ אמר.
״בסדר. כל עוד לא תסתבך בצרות״
הוא הנהן בצייתנות כחייל.
״הכנתי את זה בשבילך״ אמר והגיש לי זר לראש עשוי פרחים יפהפיים.
צבעוניים וריחניים.
הנחתי אותו על רגליו וישבתי על האדמה מולו כדי להיות איתו בגובה עיניים.
״תודה לך דנקן. זה יפה כל כך״ אמרתי.
הוא הניח את הזר על ראשי.
ריח הפרחים חדר אליי.
אבקנים נדבקו לפניי
ועלי כותרת נתקעו בשיערי.
חיבקתי את דנקן. ״תודה״ אמרתי לו.
הוא חיבק אותי גם.
״מתי תצרפי אותי למסדר?״ שאל
״כשתהיה גדול״ אמרתי לו.
הוא נאנח ״אבל אני גדול!!״ אמר.
הוא תמיד לקח את רובה הקשת של אבא שלו לכל מקום.
הוא לימד את עצמו איך לירות ברובה קשת. הילד הזה חכם מאוד.
ההורים שלו צופים בו מהשמיים. הם גאים בו מאוד.
יריתי עוד חץ. הוא פגע באמצע המטרה.
יריתי עוד אחד
ועוד אחד
כל חץ שיריתי נתקע באמצע המטרה ופילח את החץ הקודם.
חייכתי ברצון.
״איך את עושה את זה?״ שאל דנקן בפליאה.
״יש לי עיני נץ״ אמרתי בצחוק.
״את משוגעת!״ אמר
״אפשר לירות בקשת שלך????״ שאל בהתלהבות
״אבל היא ארוכה יותר ממך״ אמרתי.
״בבקשהההההה רוביןןןןןןן״
דבר אחד בטוח בקשר לילד הזה: אי אפשר להתנגד לו.
אי אפשר.
ניסיתי.
״בסדר. תעמוד בפיסוק מול המטרה. את הקשת תחזיק ביד שמאל.. כן ככה.. את החץ אתה מחזיק בשתי אצבעות.. אתה מכוון למטרה.. ושחרר!״
החץ עף אל הצד השני של הגנים.
״זה קשה יותר מרובה קשת״ אמר.
״אני אלך להביא את החץ. חכה כאן״ אמרתי

מצאתי אותו. הוא היה תקוע בערוגת פרחים. החץ הרס אותם לגמרי.
לקחתי אותו.
בדרך שמעתי את פמליית נשות החצר של המלכה מדברות.
״היא מזעזעת״
״אין לה כסף״
הן שתו תה ואכלו עוגה.
המלכה לא הייתה איתן.
״להורים שלה לא היה מספיק כסף. היא שמה פרחים על גופה במקום תכשיטים״
ידעתי שהן מדברות עליי. הן מעולם לא אהבו אותי. עוד מהתקופה שבה הייתי משרתת.
שמלותיהן היו צבעוניות ומחרידות.
ושיערו היה מקושט בתכשיטים וסיכות מפוארות.
לא כואב להן עם כל הלבוש הצמוד והתכשיטים הכבדים?
רציתי להפריע להן.
הלכתי אליהן ועל השולחן זרקתי את החץ שנאבד לי. שבבי הבוץ שהיו עליו הכתימו את השולחן.
הן נבהלו וצרחו.
״קראתן בשמי, גבירותיי?״ שאלתי.
הן הביטו בי בהפתעה.
״כמעט עשית לי התקף לב״ אמרה כריסטין.
גלגלתי את עיני.
״מה את רוצה?״ שאלה לילית
״שתפסיקו לרכל עליי. חטטניות״ עניתי.
״אם את רוצה שנפסיק לדבר עלייך, את צריכה להיעלם מן הממלכה״ אמרה אחת הבנות. השאר צחקו.
״אתן לא מכירות אותי. אין לכן כל זכות לומר עליי דברי שקר״
יסמין חיקתה אותי בלעג.
השאר צחקו.
״אני אבהיר לך משהו... רובין ארנסט... המלכה הכתירה אותך לאבירה כדי שלא תהיי המשרתת שלה יותר. היא לא רוצה להיות בחברתך. שמעתי אותה אומרת זאת״ אמרה יסמין.