האבירה השחורה

IX

דלתות גדולות מעץ חסמו את דרכי ראיתכם אל הדרך בא הגעתם.
אתם, אנשים בעלי מעמד גבוה או נמוך, קיבלתם הזמנה להגיע אל הארמון.
אתם לבושים עכשיו בבגדים היפים ביותר שלכם.
שיערכם מסודר ופניכם נקיות.
אתם מחכים מול הדלתות הגדולות, אתם מחכים להיכנס.
לאחר כמה דקות של המתנה, שני שומרים הכניסו אתכם אל החדר.
ואתם מצטרפים אל המהומה הגדולה.
נשף.
לא נשף, חגיגת ניצחון.
כולכם ודאי יודעים כי הממלכה שלנו ניצחה במלחמה שנמשכה כמה חודשים.
כשנכנסתם, ריח היין גרם לכם להתעורר מן השיעמום וההמתנה.
אנשים פשוטים ועשירים ישבו יחד באותם השולחנות. הם אכלו את אותם המאכלים, צחקו מאותן הבדיחות ושמעו את אותם סיפורי הרפתקאות.
המוזיקה הייתה קופצנית ועליזה.
אנשים רקדו וצחקו.

אחד המשרתים, שבידו מגש של כסף ועליו כוס עם יין אדום, הלך אל עבר החלק הצפוני של האולם הגדול.
כוס היין הונחה על שולחן ארוך מעץ, מאחורי השולחן ישב רק איש אחד.
האיש החשוב ביותר באולם.
המלך אמיל.
בגדי המלכות שלו היו כמו תמיד: אצילים ויפים.
כתר הזהב שלו נח על שיערותיו הזהובות.
אך כתפו הייתה חבושה. הבגדים הסתירו זאת, אבל אם הייתם מתקרבים אליו הייתם רואים שריטות וסימנים כחולים על צווארו.
הוא הודה למשרת, שהשתחווה מולו.
המלך שתה את היין בייאוש.
הוא היה צריך לשמוח אך לא יכל.
ממלכתו ניצחה במלחמה. אנשיו היו מאושרים מכך.
למה הוא לא?
הוא הזכיר לעצמו לקחת עוד לגימה של יין. הוא הביט לצידו.
לצידו היה כיסא. כיסא שהיה מתאים רק לאחת.
למלכה.
הכיסא היה ריק.
היא לא הייתה באולם.
אחד היועצים, שהרשה לעצמו להפסיק באמצע החלק המותח של סיפורו על שראה דרקון אמיתי בחייו, הלך אל עבר המלך המודאג.
הוא השאיר את הקהל כעוסים ולהוטים לשמוע המשך.
״מלכי, אינך יכול להישאר כך מדוכדך. ניצחנו״ הזכיר לו יועצו.
״אני יודע, לוקאס. אבל היא לא כאן״ נאנח המלך.
״היא תחזור״ אמר לוקאס בביטחון. ״המלכה תהיה כאן״
״לא הייתי צריך להסכים לשטויות שלה..״ נאנח המלך.
״אלו לא שטויות. זהו החוק. אתה מגן על הממלכה, המלכה תורמת את חלקה בהגנה על הממלכה גם היא״ הזכיר לו יועצו.
״חוק מטופש״ אמר המלך ״חבל שהסכמתי שיתממש״
המלך לגם שוב מן הכוס. אך יועצו חטף אותה במהירות. המלך הביט בשתיקה כשהיועץ הסתובב לקהל.
״הרשו לי לספר לכם עוד סיפור. טוב יותר מכל דרקון שאי פעם תראו״
קהל הרוקדים השתתק מן הריקודים והנגנים הנמיכו את יצירת כליהם.
״אתם וודאי יודעים שמלכתנו הייתה צעירה כשנישאה למלכנו-״
״זה קרה לפני שלוש שנים. אנחנו עדיין צעירים״ קטע אותו המלך.
האנשים צחקו. המלך הרשה לעצמו לחייך מעט.
״היא לא רצתה להינשא לי כלל״ מעט ממצב רוחו המיואש התנתק ממנו.
״אך היינו חייבים, כי החוק חייב אותנו״
האנשים הביטו במלכם באהבה גדולה, עברו שנים מאז שלט בהם מלך.
הוא דאג להם בכל יום והבטיח את ניצחונם במלחמות הגדולות.
אך הם לא יכלו לספק לו אהבה אמיתית.
האהבה שהייתה חסרה לו.
״מלכתנו התחילה את דרכה כנערה בעלת גחמות משלה, היא לא הייתה נותנת לדבר לעמוד בדרכה. היא הרשתה לעצמה לכעוס ורדוף אחר הצדק. וכל מי שהיה פוגע באנשים שאהבה.. היא הייתה יכולה לחסל אותם בעזרת מבטיה הנוקבים״ אמר היועץ.
״היא הייתה יותר מכך!״ צעק אחד האנשים בקהל.
השאר הריעו.
״היא הייתה פעם האויבת שלנו, אך היא הוכיחה לנו שאין לנו כל סיבה לא לסמוך עליה״ המשיך בסיפורו.
היועץ הסתכל על המלך.
״תרצה להמשיך מכאן?״ שאל.
המלך הנהן.
״בזכותה הסכם השלום התממש. מעולם לא האמנתי שאצטרך להתחתן איתה, אך היא הפילה אותי מהרגליים והוכיחה לי שהיא יכולה לוותר על הגאווה שלה... אפילו בשבילי״
טבעת הנישואין שלו הייתה בצבע זהב. הוא הרגיש בנוכחותה לאחר שנזכר בטקס הנישואין שלהם.
״ואני אוהב אותה. אני יודע שגם אתם אוהבים אותה״
הקהל הריע למלך.
הוא חייך, חווה כאב קטן מצד כתפו ונזהר.
״ידעתי שאצטרך גם אני להקריב את עצמי כדי להיות איתה. ויתרתי על המון דברים שהיו חשובים לי.. אנשים שהיו חשובים לי.. כדי להגיע למעמד הזה. אני מודה לכם שהאמנתם בי ולא הטלתם בי ספק. הייתי אחד מכם, איש פשוט.. למען האמת, אני תמיד אהיה כזה״
הוא הרים את כוס היין שלו, שבתחילתה הייתה לאות נחמה, עכשיו היא לאות חגיגה.
״נרים כוסית, לכבודנו״ אמר המלך כשכל האנשים באולם הרימו את כוסותיהם המלאות או הכמעט מלאות בידיהם.
״לכבוד הממלכה שלנו, לכבוד הניצחון שלנו. אבל בעיקר לכם, האנשים שאותם אני אוהב וזקוק להם״
הוא שתה את הנוזל המר שהפך למי סוכר בפיו עם מילותיו המתוקות.