האבירה השחורה

VIII

לילה נפל על הממלכה, השעה הייתה מאוחרת כל כך.
הירח צפה בעיירה, בארמון, בכיכר הריקה מהאנשים.
ריח עשן שהגיח מארובות האבן חנק את הכוכבים.
הכוכבים השתדלו להאיר בכל כוחם כדי שהאנשים חסרי האור ימצאו את דרכם במפת השמיים.
קבוצת כוכבים קטנה שצפתה בארמון ראתה את הגנים הגדולים, את אור הלפידים המשתקף בחלונות חסרי הזגוגית.
אבל יותר מהכל, הם צפו ברוח הרפאים שהסתובבה בארמון.

רוח רפאים, דמות מעורפלת צעד בצעדים שקטים כמו דממה מוחלטת במסדרונות הארמון.
שובל של ערפל עיטר אותו כמו הינומה.
הוא היה בדרכו לחדר הכס.
הוא כמעט הגיע אליו, אילולא היה מישהו שניסה לעצור אותו.
הנסיך עקב אחריו.
״עצור!״ קרא הנסיך.
הרוח לא עצרה. הוא המשיך.
הנסיך רדף אחריו.

הרוח התיישב על כיסא המלכות, כתר היה על ראשו.
אמיל זיהה את הדמות שהתגבשה בערפל הרפאים.
עיניו של אמיל שתו את הפחד מן האוויר
״פ-פרדיננד..״
קולו היה צנום כמו נשימותיו.
המלך המת היה מולו.
אבל הוא לא היה היחיד.
הנרי גם היה שם, הוא החזיק בסכין שאיתה פגע בפניו של אמיל וכיוון אותה אל הרוח.
״אם רק תיגע בו, אתה מחוסל״ אמר הנרי.
הוא עמד לצד אחיו התאום, הגן עליו בעצמו.
״הנרי..״ אמיל לא יכל לדבר מרוב הפתעה.
״מה קורה כאן?״ שאל בפחד.
״ברח אמיל!״ הוא שמע את הקול של רובין.
היא הופיעה מולו ומול הנרי.
יורה חיצים על הרוח. אך דבר לא עצר בעד המלך.
״רובין?״ הוא הצליח לומר רק את שמה.
״לך!״ צעק לו הנרי.
הוא דחף אותו.
אמיל נדחף בחוזקה אבל מישהו תפס אותו לפני שפגע ברצפה.
״אדגר״ קולו של אמיל הצליח רק ללחוש.
אדגר תפס את אמיל בכתפיו. ״צא מכאן, אנחנו נתמודד איתו״ אמר אדגר בקול סמכותי.
״לא.. הוא כאן בגלל-״ אמר אמיל אבל הוא לא הצליח להשלים את המשפט שלו.
הוא ראה את הנרי צונח על ברכיו ומת.
שלולית דם הייתה סביבו, דם כחול אפור.
אמיל צרח. דמעותיו ברחו מעיניו.
הרטיבו את פניו.
את הצלקת שלו.
״אמיל, ברח בבקשה!״ צרחה רובין. היא הביטה בו בעיניים ירוקות מתחננות.
ואז חץ נורה ופגע בגבה.
היא הפסיקה לצרוח.
״לא!״ צעק אמיל.
אדגר הרגיש כאב בכל גופו. הוא צעק. הוא הרגיש אש פנימית בוערת בגופו ושורפת אותו בעונג.
״אדגר, תסתכל עליי!״ התעקש אמיל כשתפס בו.
״אל תיתן לו להשתלט עלייך! בבקשה תקשיב לי!״
אבל כבר היה מאוחר מידי, הצרחות פסקו מגופו הבוער כשנשמתו עזבה.
אמיל הביט בחבריו המתים. הוא פנה אל הרוח.
״זו אשמתך!!״ צעק אמיל.
הוא הרגיש את הדמעות. הרגיש אותן נוזלות על פניו.
פרדיננד הרוח צחק
״לא אמיל״ אמר המלך. 
״זו אשמתך״
אמיל הרגיש בשלשלאות פורצות מן הרצפה ותופסות את ידיו.
כובלות אותו.
אמיל הרגיש את כוחותיו האחרונים מגיעים אל סופם.
והרגיש בנוכחותה של מסכת ברזל, על פניו.
הוא צרח בכוחותיו האחרונים
כשהברזל הקר האפור נגע בפניו.