האבירה השחורה

II

כולם היו נרגשים.
טוב כמעט כולם... בעצם... אף אחד לא היה נרגש.
אלכסנדרה התיישבה בכרכרה לצד אימה.
ואיתן היה ליאונרדו.
המלכה הביטה בו בחשד. ״כמה זמן אתה אביר?״ שאלה המלכה.
״שמונה שנים״ שיקר בלי שגופו או ליבו ירעדו.
עיניו היו אפורות. חלולות כערפל.
״אני מבינה... ואתה כאן איתנו כי?״ בחנה אותו.
״הוד מעלתה, הנסיכה אלכסנדרה ביקשה שאשמור עליה. היא ביקשה ממני להיות שומר הראש שלה״ אמר וגה.
אלכסנדרה הנהנה לו, במהירות הבזק.
הוא חייך.
״את לא צריכה שומר ראש אלכסנדרה״ אמרה אדריאנה.
״אמא...״ נאנחה הנסיכה בעלת השיער בצבע אש.
המלכה בחנה את ליאונרדו. לבושו באמת היה לבוש של אביר.
אלכסנדרה דאגה לכך כמובן.
״אתה לא מוצא חן בעיניי״ אמרה לו המלכה.
ליאונרדו חייך, הוא עצם את עיניו ״אעשה כמיטב יכולתי לספק את רצונך מלכתי״ אמר בקול יציב.
הוא שנא אותה.
הוא הגיע לכאן בשביל מטרה אחת: להרוג את האבירה השחורה.
הוא שוב זכר את המראה שלה. לא שוכח אותו.
לא שוכח אותה.

כשהכרכרה הגיעה אל הארמון, משרתים הובילו את השלושה אל חדר הכס.
על הכס ישבה המלכה אנסטסיה, ולצידה עמד הנסיך אמיל.
אדריאנה ניסתה לחייך בכל כוחה אל עבר אנסטסיה.
״לא התראינו הרבה זמן, חברה טובה״ אמרה אדריאנה.
אנסטסיה צחקה.
״אני שמחה שהגעתן״
אלכסנדרה העבירה את מבטה אל אמיל. סקרה אותו בכעס שקוף.
הוא יהיה מלך... יותר גרוע... הוא יהיה בעלה.
שיערו הבלונדיני עשה לה בחילה.
ועיניו הירוקות היו מזכירות לה את אבא שלה.
״הכירו את בתי, אלכסנדרה״ אמרה אדריאנה.
אלכסנדרה צעדה צעד קדימה והשתחוותה בפני המלכה והנסיך.
אמיל גלגל את עיניו כשהביט ברצפה.
אך שתק.
הוא הלך אל עבר אלכסנדרה ונישק את ידה ״זה כבוד בשבילנו לארח אתכן בממלכתנו״ הוא אמר.
היה טון לא רגוע בקולו. אך שאר הנשים לא שמו לב לכך.
ליאונרדו בחן את הארמון, לא את בני המלוכה.
אבל אז התחיל לפתוח במשימתו.
״אני מתנצל על שאני מפריע לכן גבירותיי״ פנה אל שתי המלכות.
הוא השתחווה בפני שתיהן.
״אך על הנסיכה לנוח לאחר המסע הארוך. אם אין לכן כל התנגדות, אקח אותה לחדרה עכשיו״ אמר.
אלכסנדרה הסכימה, עשתה את עצמה עייפה.
ושניהם נפרדו מהאחרים.
״תודה על ההצלה״ לחשה לו כשהם צעדו שניהם במסדרון.
״איפה את חושבת שאמצא את החשודה שלנו?״ שאל.
״איני יודעת. כנראה באימונים או חדר צבאי...״ אמרה הנסיכה.
מטיל הסכינים עזב אותה לבדה, לנוח.
הוא צעד במסדרונות הארמון עד שנתקל בנסיך אמיל.

ליאונרדו התנצל על שעמד בדרכו.
״מצטער אדוני הנרי- ... כלומר אמיל״ אמר האיש במדי האביר.
אמיל סקר אותו בחשד
האביר החל לצחוק בשקט ״מצטער.. אתם דומים מאוד״
הוא עשה את הטעות הזאת בכוונה. הוא ידע איך לעצבן בני מלוכה שמעצבנים אותו.
״מי אתה?״ שאל אמיל.
״שומר הראש של הנסיכה אלכסנדרה״
״נאמר לנו שהמלכה והנסיכה יגיעו ללא משרתים ושומרים״ אמר הנסיך.
קולו היה מלא ביטחון.
״נוכחותי כאן היא החלטתה של הנסיכה״ אמר ליאונרדו בקול תמים.
הוא היה שקרן מצוין.
הוא השתמש בשקרים יותר משהשתמש באמת.
״אני לא מאמין לך״ אמר הנסיך.
הנסיך הביט באביר.
האביר ניסה להתנצל שוב ״מצטער אם אינני נעים לשדה ראייתך, נסיך יקר״
חיוכו היה קודר.
אמיל חשד בו
״מי שלא תהיה... אם אשמע שעשית משהו שיפר את ההגנה בממלכה שלי, אם תפגע במישהו או שתנסה להרוס משהו... אהרוג אותך בעצמי... מבין?״ שאל אמיל בכעס.
״תעזוב אותו!״ נשמע קול שלישי.
שני הגברים ראו מולם את הנסיכה אלכסנדרה. עומדת זקופה וידיה שלובות.
היא הסתכלה על אמיל בכעס.
״תפסיק לחקור את שומר הראש שלי״
״הוא לא באמת שומר ראש״ אמר לה אמיל.
״לא מספיק שאני צריכה להתחתן איתך... אתה גם תחשוד באנשים שקרובים אליי?״ שאלה הנסיכה בכעס.
אמיל שתק.
ברור שהנסיכה לא מעוניינת בו. גם הוא לא מעוניין בה.
אך לא התכוון להעליב אותה בפניה.
״חתיכת נסיך רכרוכי״ לחשה לעצמה.
״אני מצטער נסיכה...״ אמר אמיל ״לא אפריע לך״
והלך.
אלכסנדרה פנתה לליאונרדו
״זה יהיה בעלך? אוי מזל שאני לא נסיכה״
״שתוק כבר ותתרכז במשימה. ברגע שהאבירה השחורה מתה אנחנו בורחים מכאן. אני לעולם לא אתחתן עם נסיך שלא יודע לפקד על הצבא שלו.
שלא יודע לשלוט האבירה ספציפית שהרגה מישהו חשוב!״ אמרה בכעס.
ליאונרדו תפס בידה.
״עד החתונה זה יעבור נסיכה... עכשיו לעבודה... ניפגש בארוחת הערב״