האבירה השחורה

XIII

״אתה בטוח שאיש לא יכול לראות אותנו כאן?״
״איש לא מכיר את המקום הזה מלבדי. סמכי עליי״
למרות קולו הבטוח, היא עדיין הרגישה כאילו מישהו צופה בהם.
היא הייתה בשקט, מנסה לשמוע רעשים מרחוק, אולי מחפשים אותם, אולי מישהו באמת צופה בהם.
רק רחש הגלים נשמע.
הים היה אחד המקומות שאהבה, בשקיעה הוא היה היפה ביותר.
השמש השוקעת צבעה את החול בזהב, קצף גלי הים שטף את רגליה היחפות של רובין.
אמיל והיא נהנו מהנוף.
רובין מסרה לו שהיא מוכרחה להיפגש איתו
אמיל הציע את המקום הזה, מעניין למה.
הוא אמר שאיש לא יהיה שם.
אבל המקום הזה מושלם מידי מכדי שיהיה שייך רק לאדם אחד.
הם באמת היו שם לבדם.
החול היה נעים למגע. אך שמלתה של רובין עד מהרה הפכה מוכתמת בחול
רגליה הרגישו חופשיות מתחת לבד החופשי והנעים.
אמיל לבש בגדים רגילים, לא מלכותיים.
חולצה לבנה ומכנסיים כהים.
נעליהם שיחקו עם הגלים, שנשטפו עם המים ועם הקצף אך במהרה נסחפו חזרה אל החוף.
״המקום הזה יפהפה. אני יכול להישאר כאן לנצח״ אמר אמיל

״אתה צודק״ אמרה כשטחבה את רגליה בחול החם. ״גם אני״
אמיל חייך וצמצם את עיניו כשהביט בשמש.
עיניו הירוקות הפכו נוצצות באור השמש השוקעת
ושיערו היה בצבע זהב.
הצלקת שלו הפכה זוהרת גם היא.
הוא הפנה את מבטו אליה. וחייך יותר.
רובין הסתכלה שוב לצדדים. היטב מסביבם. לוודא שאיש לא רואה אותם.
אבל לפני שהספיקה להשלים את המלאכה, אמיל משך אותה אליו. בגדיהם התלכלכו יותר בגרגירי החול הזהוב.
״אמיל-״ ניסתה לעצור אותו.
״איש לא יראה אותנו כאן. בבקשה הפסיקי לדאוג״ ביקש
מבט אחד שלו, והיא משותקת.
היא הייתה יכולה לבהות בעיניו כל היום. אבני חן שנשרטו מאות פעמים אבל עדיין זוהרות ברגעים קטנים של חושך.
״אבל-״
״אמרת שרצית לדבר איתי?״ שאל.
היא הנהנה.
היא הזיזה קצוות שיער מפניה, חשפה את עיניה לחום השמש.
״ביומיים האחרונים, אני לא מצליחה לישון״ אמרה. ״הנשף עורר בי... תחושות. הדברים שאמרת לי, הם עדיין מהדהדים בראשי״
אמיל ליטף אותה, הוא ניסה להבין למה פניה שרוטות.
רק לפני יומיים הם נפגשו.
רובין הביטה בו כשהתענגה על מגעו בשריטות המחוספסות על פניה. היא לקחה רגע קט לעבד את מילותיה.
בראשה הן נשמעו פשוטות יותר. אך קולה לא נשמע.
פשוט דברי רובין.
״כשרקדנו, אמרת לי לא לדאוג לגבי העתיד. הסתכלת עליי בביטחון כאילו ידעת שהנשף יעצר רגע לפני שאתה ואלכסנדרה התארסתם״ היא מלמלה.