האבירה השחורה

XVII

חלק I

רובין לא יכלה להסיט את מבטה ממודעת המבוקשת שלה.
האיור היה מדויק כל כך, המבט שהיה לה בעיניים היה בטוח כל כך, היה מלא גאווה ואומץ.
זו היא?
הרוצחת? המכשפה?
עיניה הירוקות לא הפסיקו לזוז, הן טיילו במהירות על המילים שנכתבו בדיו.
מבוקשת.
הרצון לזכור הכל, שבער בה כל כך הרבה זמן דעך בה זה עתה.
״לעזאזל..״ היא לחשה לעצמה.
היא העבירה את מבטה אל האש, שהרגישה צוננת יותר ממחשבותיה.
היא הביטה שוב במודעה. רוצה לראות שוב את פניה שלה. אבל זו לא הייתה היא.
אך העם אומר אחרת, המודעה אומרת אחרת.
משהו בה אומר אחרת.
״רובין״ קולו של אחיה הצטרף אל קולות גיצי האש.
היא לא ענתה. ידה נחה על חגורתה באופן אוטומטי, הסכין שם. הכל בסדר.
״רובין הסתכלי עליי״ ביקש.
היא הסתובבה אליו. חום האש שעטף את פניה נעלם.
״מה?״ שאלה. היא הייתה מופתעת מקולה. שהיה שקט מאוד.
״תשליכי את זה לאש״ אמר לה. מבטו היה קר.
״אני לא יכולה״ ענתה. היא הסתובבה חזרה אל האש.
״רובין, את לא אכלת דבר, לא דיברת... אני שונא לראות את המודעה הזו. תשליכי אותה לאש״
היא לקחה רגע קט לבחון את ״אחיה״
עורו היה שחום. יותר משלה.
פניו חלקות ושיערו שחור כמו נוצות העורב, עיניו היו יפהפיות.
עגיל זהב היה תלוי באוזן שמאל שלו.
היא ראתה קעקוע על חזהו.
״אתה אולי חושב שאני חסרת אונים. אבל-״
״מעולם לא חשבתי כך. ולעולם לא אחשוב״ ענה.
המבטא שלו היה שונה משלה. הוא היה כבד מאוד.
״סורה מיי״ הוא אמר. היא לא הבינה.
הוא התיישב לידה על הרצפה. הוא הצטרף אל חום האש.
הוא אחז בידה ״אל תיגע בי. אני מזהירה אותך״ אמרה ותפסה בסכין.
״אקאסה מיי״ הוא אמר.
״באיזו שפה אתה מדבר?״ שאלה.
״שפה שלא מדברים כאן. או בכל מקום שאת מכירה, זה בטוח״ אמר.
״אתה משקר״ אמרה. ״המצאת את זה אני בטוחה״
״רובין... את זוכרת אותי?״ שאל. היא הנהנה.
״אני זוכרת שהיינו משחקים יחד. אני זוכרת שהשארת אותי לבד כשהבית נשרף״ היא אמרה בקרירות.
צ׳רלס ניסה להתעלם מזה. ״את לא יודעת מה עברתי״
״זה לא מעניין אותי גם״ המילים נפלטו ממנה בכוח. רובין תפסיקי. זה אח שלך, אותו את זוכרת.
אבל משהו בה אמר לה שזה לא נכון.
״את יודעת איך הגעתי לכאן? איך אמא ואבא מצאו אותי?״
היא הנידה בראשה. ״אם תשאל עוד שאלה אחת על זיכרון-״
״אני אספר לך״ אמר בקצרה.