האבירה השחורה

XIV

הנרי הקשיב לשקט. השקט שליווה אותו במשך שלוש שנים שלמות.
הוא רצה להקשיב לשקט יותר נכון.
הקולות שוב חדרו לראשו.
הפעם התעלם מהם. הוא ידע שהם לא אמיתיים.
הוא קיווה.
כשלקח שוב נשימה עמוקה, הוא זימר לעצמו שורות מן הספרים שהביא לו אחיו לפני תקופה.
הוא ידע את הספרים בעל פה.
הוא שינן אותם מחוסר מעש.
״פרק 21- כיצד על השליט לפעול כדי להעצים ולהאדיר את חשיבותו וגדולתו האישית..״
כמובן שהספר ידע איך להסביר לו.
״על הנסיך לדעת את מקומו ואת מקום משרתיו...״
הגשם הלילה היה חזק. טיפות המים חדרו לתאו דרך חלון הסורגים.
הוא לא התנגד לשטף הקר. ריח גשם ובוץ גרם למחשבותיו להתנתק. הוא למד לאהוב את ריחות הטבע שחמקו ממנו.
הוא אהב להסתכל על הירח המלא או על הכוכב הנופל שהופיעו מולו.
כשהרגיש את חום השמש על פניו, הוא הרגיש חי.
ובעיניים דומעות, הוא צפה בשקיעה, כשהחמה ירדה לאט לאט ונעלמה ממבטו הממוקד.
כשהיה מלך, דברים כאלו נראו לו חסרי חשיבות.
אבל עכשיו, הוא תמיד היה מחכה לרגעים בהם השמש זורחת או שוקעת. מחכה ליד חלון הסורגים ולא מסיט את מבטו.
הוא התענג על כל טיפה שפגעה בפניו. הקור שהכתים את פניו ברוגע אין סופי קריר.
הוא הרשה לעצמו לחייך כשעצם את עיניו.
הוא צריך להראות את זה לאמיל. שיעמוד לצידו בחלון ושניהם יתנו לגשם לשטוף את הדאגות.
אמיל יאהב את זה.
הוא לא ראה אותו כבר ימים, אולי משהו בממלכה התחדש? הוא ראה את חיוכו המאושר כשסיפר לו שהוא ואלכסנדרה הצליחו לעצור את הטקס.
הנרי אהב לראות את אחיו מאושר.

״הנרי!״ נשמע הד מצמרר בין קירות האבן.
מחשבותיו התרכזו בצליל הרפאים של ההד.
הוא פקח את עיניו והעביר את אצבעותיו הקרות על פניו ושיערו.
דמות קטנה רצה אל עבר התא שלו. זו הייתה הנסיכה אלכסנדרה.
היא הופיעה מולו. בכותונת לילה וגלימה כהה, פניה מוכתמות דמעות, היא רעדה.
אולי מהגשם שהשתולל בחוץ.
שיערה היה רטוב, פניה החיוורות היו יותר לבנות עכשיו.
״אלכסנדרה?״ שאל.
היא שלפה מפתח מכיס שמלתה. היא פתחה את התא.
״מה את עושה?״ שאל
היא הלכה אליו. ירדה על ברכיה וחיבקה אותו.
היא נפלה לזרועותיו. גופה הצנום התנגש בחזהו.
היא הייתה קרה. מאוד.
הנרי נרתע בהתחלה, הוא היה רגיל רק לאמיל.
אף אחד לא חיבק אותו חוץ ממנו.
אף אחד לא נכנס לתאו חוץ
מאמיל. ו.. המלכה פעם אחת.
אלכסנדרה החלה לבכות. בידיים רועדות הוא ליטף את שיערה הרטוב.
הוא חיבק אותה חזרה לאחר שמצאה מקום נוח לשים עליו את ראשה בחזהו.
״מה קרה?״ הוא שאל כשהרים את סנטרה.
היא הביטה בו בעיניה הכחולות הגועשות.
״עשיתי מעשה נורא״ לחשה בקול שבור. נשמע כאילו בכתה כבר שעות.
עיניה היו אדומות.
״אלכסנדרה, בבקשה אל תבכי״ ביקש. הוא מעולם לא ניחם מישהו. הוא לא ידע מה לעשות.
חבל שבספרים שלו אין פרק על נחמה.
״אני לא מסוגלת״ לחשה. ״אני טיפשה כל כך הנרי. לא הייתי צריכה לשכור אותו. לא הייתי צריכה לבקש ממנו-״
אבל הנרי קטע אותה. ״בבקשה הירגעי אלכסנדרה, את עייפה. אני בטוח שמה שעשית לא-״
״הרגתי אותה הנרי!״ אמרה הפעם בקול רם יותר.
היא המשיכה לבכות.
הנרי אחז בכתפיה. ״מה עשית?״ שאל אותה. הפעם במהירות.
״היא מתה בגללי.. א-אני.. חשבתי שאם היא תמות אני ארגיש טוב יותר אבל אני מרגישה נורא! למה אני מרגישה שהייתי צריכה לעצור את ליאונרדו? אני לא אמורה לדאוג לה! למה אכפת לי ממנה כל כך?״
״עצרי. אני לא מבין״ אמר האסיר. הוא הסתכל על הנסיכה בעיניים עייפות אך ממוקדות.
הוא הביט בעיניה הכחולות. היא שמה לב שהוא נותן לה את תשומת ליבו המלאה.
״האבירה השחורה מתה״ אמרה ״הורתי להרוג אותה״