האבירה השחורה

I

*לאחר שבוע וחצי*

בשעה מאוחרת.. כנראה תשע וחצי בלילה, יצאו פרשים. הם רכבו ביער של ממלכתה של אנסטסיה.
על סוסים, חמושים בכל נשק שידעו האנשים בשנת 1656.
הפרשים היו מן הממלכה השכנה כמובן. מוכנים לקרב ונחושים להרוג.
הפרש המוביל, היה חשדן.
הוא מצמץ בעיניו ואמר ״עצרו את הסוסים״
הוא ראה דמות האורבת להם בחשכה.
ברדס שחור, גלימה שחורה, מצידי הדמות נחשפה קשת ארוכה.
״היי אתה שם! זוז מהדרך!״ צעק הפרש.
הדמות חשפה את קולה.
״אף איש לא עובר.... עד שיענה לי על שאלה פשוטה״ אמרה הדמות.
״זו בטח איזו פרוצה מטורפת״ הזהיר הפרש את חבריו ופנה אל הדמות.
״מה השאלה?״ שאל אותה.
״מה נמצא על העצים אך לא מקונן בהם?״ שאלה.
הפרשים החלו לצחוק.
הדמות הסתובבה אליהם וסימנה בעזרת שריקה חרישה את הפעולה הבאה.
לפתע, חבל תלייה ירד מן העצים במהירות ונקשר סביב רגלו של הפרש המוביל.
החבל התהדק סביב רגלו ומשך אותו למעלה. ״אתה״ אמרה וחשפה את פניה.
הפרש ראה את הדמות ההפוכה.
״ארנסט!״ אמר בקול כועס אך מפוחד.
הוא ניצב מולה. הפוך ותלוי מרגלו.
״מה מעשייך כאן?״ שאלה.

כשהחץ היה מכוון לראשו, לא הייתה לא ברירה אלא לדבר.
הוא ציווה על חייליו לתקוף אך אני שרקתי בחוזקה.
כל אבירי מסדר הנאמנים ירדו מענפי העצים והחלו להילחם בפרשים האחרים.
״אתה יודע אדון טאק...״ קראתי בשמו של הפרש המוביל.
״זו הפעם השלישית שאתם מנסים לתפוס אותי.... אתם לא תצליחו להביס את הממלכה שלנו״
הוא רק הביט בחץ. מפחד שאירה אותו.
החץ היה קרוב אל פניו עד כדי כך שהחוד כבר החל להיצבע בדמו.
״הפרס על ראשך הוא 15,000 מטב-״ אמר אך קטעתי אותו.
״המחיר עלה. זה מרשים אותי״ אמרתי בחיוך.
״לא משנה כמה מטבעות ישלמו לך... לא תצליח לתפוס אותי... כנראה תאלץ לחזור הביתה בידיים ריקות... שוב״ אמרתי.
הוא עצם את עיניו ולא אמר דבר.
התכוננתי לירות את החץ, כיוונתי את הקשת למעלה.
החץ חתך את החבל.
הפרש נפל על האדמה הקשה. הוא הפנה את מבטו אליי.
״את לא תצליחי להתחמק מאיתנו!״ צעק בכעס.
צחקתי.
״איתנו? אתה ו... איזה צבא בדיוק?״ שאלתי.
הוא היה מבולבל לרגע והביט לאחור.
והוא ראה את חייליו קשורים.
האבירים שלי טיפלו בהם במהירות.
״זה לא הסוף ארנסט... מכשפה מקוללת״ הזהיר אותי.
״אמרת זאת גם בפעם שעברה״ הזהרתי אותו חזרה.
לאחר שגירשנו את הפרשים, החמאתי לכל הצוות על ההצלחה במשימה.
״זו לא הפעם האחרונה שהם יבואו. אבל אנחנו נהיה מוכנים לקראתם. משוחררים״ אמרתי להם.

אני שמחה כל כך לראות אתכם שוב.
התגעגעתי אליכם!
אתם בוודאי תוהים מה היה כאן הרגע.. הרשו לי לספר.
קודם כל.. עברו שלוש שנים מאז שהתראנו בפעם האחרונה.
המון דברים השתנו.
אספר לכם בהזדמנות, מבטיחה.. אבל קודם אני צריכה להגיע לארמון כמה שיותר מהר.

שרקתי שריקה חזקה.
״המלט!״ קראתי לסוס שלי.
המלט דהר לעברי במהירות. עליתי על האוכף שהיה על גבו.
המלט תמיד ליווה אותי בקרבות ומלחמות.
פרוותו השחורה תמיד הייתה מוסוות בלילה.
רק עיניו היו בהירות. כמו הירח.
רכבנו חזרה את הארמון.