פרסבת' - וואן שוטס ועוד

לא להאמין, אבל הם לא מאמינים

סיפור זה מתרחש בין הספרים 'פרסי ג'קסון והאולימפיים: תקוות האולימפוס' ו'גיבורי האולימפוס: הגיבור האבוד'.

פרסי:

הרגעים הכי מביכים בחיי לא קרו דווקא מהאחים שוד במחנה החצויים. זה קרה בבית הספר. תיכון גוד ליתר דיוק, שם למדתי.

ישבתי בשיעור מתמטיקה, בוהה במורה. העט היה בידי, מקשקש על מחברתי הפתוחה. ניסיתי להקשיב. אני נשבע שניסיתי, אבל המורה פשוט דיבר סינית. חוץ מזה, למי אכפת בכלל מה זה פונקציה הפיכה?

חשבתי על אנבת', שבקלות היתה יכולה לפתור את כל התרגילים שהמורה הציג, אם לא ללמד את החומר בעצמה. המחשבה הזאת ניערה אותי. אנבת' היתה זורקת אותי אם היתה יודעת מה אני עושה בשיעורי מתמטיקה, לאור העובדה שהיא רצתה להיות אדריכלית, ומשוגעת על מספרים וטבלאות. יצאנו בערך חודש וחצי, והיא עדיין הלחיצה אותי.

שלא יהיה לכם רושם מוטעה, אנבת' היא לא רודנית. בכלל לא. אבל מה שכן, אתם לא רוצים לגרום לה להיות האויבת שלכם, כי היא ממש ממש חכמה. וכן, היא החברה המדהימה שלי.

ואז המחשבות שלי חזרו לשיעור. הזדקפתי בכסאי, בדיוק כאשר נשמע הצלצול המבשר על הפסקת הצהריים. תודה לאלים, נחסך ממני הצורך להקשיב.

קמתי מהכיסא ולקחתי את התיק. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת. יצאתי מהכיתה כשאני חושב על העוגיות הכחולות שאמא שלי הכינה לי. ואז התנגשתי במישהו.

"איי!" שמעתי רטינה והרמתי את מבטי לראות מי זה. זה היה מתיו, אחד מהחברים בני התמותה היחידים שהיו לי. הוא היה נמוך ממני, בעל שיער חום מדובלל ופוני. היתה לו זיקה תמידית בעיניים שאמרה 'בואו נבריז מהשיעור!' או 'אני עושה מתיחה למורה, מי מצטרף?' אבל הוא היה אחלה, ולא מהבריונים האלה שבתי הספר האחרים שהייתי בהם. באיזשהו מובן, הוא הזכיר את החברים שלי ממחנה החצויים, קונור וטראוויס.

"אה, הי, מצטער," מילמלתי והתכוונתי לעבור על פניו.

"לא כל כך מהר, אחי," הוא אמר בחיוך שגרם לי לחשוב או-או, "אני רוצה להכיר לך מישהי."

מישהי. הוא אמר את זה בלשון נקבה. מה הוא מתכנן? "טוב..." הבטתי בו בחשד.

"אז ככה, אח שלי..." הוא הפסיק ושם יד על הכתף שלי. "לכולנו, כל החבר'ה יש חברות. ורק לך אין. אז חשבתי שצריך לשדך לך מישהי."

גילגלתי עיניים. "טוב, בסדר." רגע, מה? יש לי חברה!

"אה, מצוין, כבר יש לי מישהי בשבילך-" הוא פתח, אבל אז קטעתי אותו. "רגע, רגע, רגע. חברה, אתה אומר? ממש לא. יש לי כבר חברה."

מתיו עיקם את פרצופו "מי זאת?"

"אה.. אתה לא מכיר אותה, היא ממחנה הקיץ שאני נמצא בו," אמרתי את האמת.