פרסבת' - וואן שוטס ועוד

יחד

אף פעם לא הייתי בהחלקה על הקרח.
כן, אני יודע, זה נשמע מוזר כי אני הבן של פוסידון והכל, אבל כשהייתי קטן לאמא שלי לא היה מספיק כסף לקחת אותי ואחרי שהגעתי למחנה החצויים הייתי עסוק מדי בלהלחם במפלצות.
אבל עכשיו, כמה שבועות אחרי שהמלחמה בקרונוס נגמרה, מצאתי את עצמי נועל מחליקיים בזירת החלקה במרכז רוקפלר.
זה היה סוף שבוע נעים באמצע אוקטובר, ואני התחלתי להתרגל לרעיון שאנבת' היא החברה שלי בלי להרגיש חוסר אמון למחשבה. אנחנו באמת ביחד. אנבת' באמת החברה המדהימה שלי. ועכשיו אנחנו הולכים לעוד דייט.
"מוכן?" שאלה אותי אנבת' כשהתרוממתי אחרי שהידקתי את המחליקיים.
"כן," אמרתי ולקחתי את היד שלה.
עשינו את דרכינו לעבר הזירה. הושטנו את הכרטיסים לשומר ונכנסו.
ההרגשה הראשונה שלי על הקרח הייתה אי-יציבות, כאילו אם אזוז מילימטר אני עומד ליפול אבל הושטתי רגל קדימה. ועוד רגל. ואותה תחושה של כוח שאני מרגיש כשאני שולט במים, עברה בי. כי קרח... זה בעצם רק מים קפואים.
התייצבתי, והושטתי עוד רגל קדימה בתנועת החלקה. וזה פשוט הגיע אלי בטבעיות. הקפתי את הזירה.
"הי!" צעקה לי אנבת'. ראיתי שהיא מסתכלת על הרגליים שלי, ואז מנסה לחכות אותי.
היא נפלה.
מיהרתי אליה. "את בסדר?" הושטתי לה יד ועזרתי לה לקום.
"איך עשית את זה?" היא נאנקה.
"אממ... כופפתי קצת ברכיים... נשענתי קצת קדימה... ואז... בעטתי בקרח?" ניסיתי להסביר והדגמתי.
אנבת' קימטה את מצחה, שוב פעם מסתכלת על הרגליים שלי. היא כופפה קצת את הברכיים ונשענה קדימה כמו שאמרתי לה. "לבעוט בקרח..." היא מילמלה. ואז היא החליקה. "הצלחתי!" צעקה.
מיהרתי לעקוב אחריה. "אהההה, מסתבר שאני צריכה לעבוד עוד קצת על שיווי המשקל שלי," אמרה כשהיא מנופפת בידיה באוויר, מנסה להתייצב.
לקחתי שוב את ידה, והיא נשענה עלי. "נחליק יחד," חייכתי אליה.
"בני פוסידון," נאנחה אנבת' אבל הידקה את אחיזתה בידי.
והתחלנו להחליק. יחד, מייצבים אחת את השני. יחד, כמו תמיד.