פרסבת' - וואן שוטס ועוד

למה אנחנו כל כך אוהבות פרסבת'

קטע שכתבתי ביחד עם goddess_of_chocolete למה אנחנו כל כך אוהבות פרסבת', והבאנו שש סיבות עיקריות.

עבר:
לפרסי ואנבת' יש המון עבר ביחד. הם עברו כל כך הרבה אחד עם השני, הם הצילו את החיים אחד של השני אינספור פעמים. כבר בספר הראשון בסדרה, הם יוצאים יחד למסע חיפושים. הם נמלטים יחד מאוטובוס, ממלון שמהפנט אותך, ועוד הרבה סכנות. כמובן, גם גרובר היה איתם, אבל יש יותר מספר אחד.
בספר השני הם יוצאים שוב למסע חיפושים, עם טייסון. אבל לאחר מכן, הם "מאבדים" את טייסון, ואנבת' מצילה את פרסי בעזרת סירה. ואז, לכמה ימים, הם עוברים הרפתקאות לבדם.
והם רואים אחד את השני ברגעים הכי מביכים, רגישים, פגיעים שלהם. אנבת' מצילה את פרסי מקירקה, אחרי שהמכשפה הפכה לחזיר בר, ואמרה לו שזו צורתו האמיתית. ואנבת' הייתה שם, וראתה את פרסי כשהוא רק יכול לצווח "רייייייייט".
אבל פרסי לא נשאר חייב. הוא מציל אותה מהסירנות, ורואה את המשאלה הכי כמוסה שלה, שמונעת מהפגם היסודי באופי שלה.
שני ספרים לאחר מכן, הם עוברים חוויות חדשות. פרסי אומר לאנבת' לנטוש אותו בשביל להציל אותה.
ואז - תקוות האולימפוס. הספר שיש ביניהם הכי הרבה. מתח, לחץ, אי הבנה... אבל הם נלחמים יחד. וגם כשפרסי מורה לכולם לסגת, אנבת' נשארת. אנבת' נשארת להילחם עם פרסי. והיא מצילה אותו ממוות ודאי.
"זאת היתה אנבת. אם לא יכולתי לבטוח בה, לא יכולתי לבטוח באף אחד"
בבקשה. אני מתחננת. תסבירו לי למה לא לאהוב אותם.
דילוג לאות אתנה - פרסי נופל עם אנבת' לטרטרוס! חוויה שרק ניקו - בן האדס - חווה, ובקושי שרד. והם עוברים שם כל כך הרבה, כאב, סבל, מפלצות שרוצות לענות ולהרוג אותם.
לפרסי ואנבת' יש כל כך הרבה עבר ביחד, ואין אף אחד שמבין אותם חוץ מאשר שהם מבינים אחד את השני.
במהלך הסדרה ורואים בהדרגה איך שהרגשות שלהם אחד לשני עוברים באופן טבעי, משכנע והגיוני מיריבות, ליריבות חברית, ליותר מחברות, לאהבה, גם כשאנחנו רואים את זה דרך פרסי, שקלולס לחלוטין. זאת אחת הסיבות הכי עיקריות שאוהבים אותם, ואחד הדברים שעושים עבודה הכי טובה בלעשות אותם פשוט כמה רמות מעל שיפים אחרים, מיוחד שיפים אחרים בפג, שעם כמה שאני אוהבת אותם מרגישים מאולצים ומזורזים, הם שם רק כדי שיהיה שיפ.

אמון:
הם כל כך סומכים אחד על השני. אנבת' מספרת לפרסי את הפגם היסודי באופי שלה. פרסי סומך על אנבת' בעיניים עצומות כשיש לה תוכנית. שניהם סומכים אחד על השני במאה אחוז בחיים שלהם, שהאחר יציל אותם.
כל מידע שיש להם על האויב, הם חולקים אחד עם השני. הם מספרים אחר לשני דברים שלא סיפרו לאף אחד אחר.
במשאית החיות ללאס וגאס, אנבת' אומרת לפרסי שגם אם אתנה תילחם נגד פוסידון, היא תהיה בצד שלו "כי אתה חבר שלי, מוח אצה." היא סומכת עליו, ומאמינה בו.
בתקוות האולימפוס אנבת' מספרת לפרסי מקרה ממש רגיש - שלוק בא לבית שלה, ומנסה לשכנע אותה להצטרף אליו.
ופרסי? פרסי מספר איפה נקודת אכילס שלו, איפה שרק פגיעה קלה תגרום למותו. הוא סומך עליה שהיא לא תספר עליה לאף אחד, שהיא תשמור על הגו שלו תרתי משמע.
והם מאמינים אחד בשני לא רק במובן שהם סומכים אחד על השני, אלא גם שהם מאמינים בפונטנציאל של האחר, ותומכים בו.
בספר הרביעי, אנבת' עורכת חיפוש במפות בשביל מסע החיפושים, ואז היא נשברת. ופרסי מחבק אותה ואומר לה "את תהיי גדולה".
באות אתנה, פרסי לא מצליח להביס את כריסאור בחרב, אלא בעזרת טקטיקה. ואנבת' מחמיאה לו: "זה היה מבריק." ולאחר מכן, בבית הקפה האיטלקי, אנבת' אומרת לו שהוא לא צריך לעשות הכל לבד, ושבסופו של דבר הוא כן הצליח להביס את כריסאור - היא מאמינה בו.
ובגורלו של אפולו 5 - פרסי אומר שהוא יצטרך את העזרה של אנבת' בקורסים בקולג' ואנבת' אומרת לו "אבל אתה כן תעשה שיעורי בית בעצמך." היא מאמינה בו שהוא יכול לעשות את זה.
הם מאמינים אחד בשני אמונה חזקה, ללא זילזול או ספק.
הם מחזקים אחד את השני, הם יודעי שהם יכולים לסמוך אחד עם השני וקרובים אחד לשני יותר מכל אחד אחר בעולם. הם לא סתם מאוהבים- הרגשות שלהם אחד לשני הם, הרבה, הרבה יותר מזה.